ניסי החנוכה המופלאים מאירים בכל דור ודור לאורם של נרות החנוכה הזעירים, המפיצים אור יקרות בנפשם של בני ובנות ישראל.
ויש להבין מדוע קבעו חז"ל את עיקר המצוה של חנוכה בהדלקת הנרות, זכר לפח השמן ממנו הדליקו את מנורת בית המקדש שמונה ימים, ולא עשו זכרון לניסים המופלאים והיוצאים מגדר הטבע של נצחון המלחמות, מעטים מול רבים?
אלא שהדברים מקבלים מובן כאשר מתבוננים בתפילת "על הניסים", שם מונים חכמינו את ניסי החנוכה, מדרגה אחר מדרגה:
מסרת גיבורים ביד חלשים
רבים ביד מעטים
רשעים ביד צדיקים
טמאים ביד טהורים
זדים ביד עוסקי תורתך
כלומר: שיא הנס הוא מסירת זדים ביד עוסקי תורתך, נצחון אור התורה הקדושה על טומאת הפילוסופיה היוונית והחומרניות, נצחון חיי הנצח על חיי השעה.
ואכן, לאורך ההיסטוריה האנושית, מעצמות כמו יוון וחברותיה עלו וירדו, אך עם ישראל מפוזר ומפורד בין האומות – חי וקיים עד ביאת הגואל ועד בכלל. ללא צבא, ללא ממשלה וללא מדינה, התקיים עם ישראל אלפיים שנה בגלות עד שזכינו בדור האחרון לתחילתו של קיבוץ הגלויות בארץ ישראל.
ואם כן, שומה עלינו לחנך את עצמנו ואת ילדינו שלא להתפעל מכוחם ועוצמתם של אומות העולם, ולדעת כי רק ה' יתברך מנהיג את עולמו, וסוף סוף רצון ה' הוא שיוצא לפועל.
ואפשר לפרש בדרך זו את תחילת פרשת "וישב יעקב", כפי שמסביר בעל הטורים, שלאחר שראה את כל אלופי עשו ועוצמתם בסוף הפרשה הקודמת, מיד "וישב יעקב". זאת אומרת, יעקב אע"ה – עם ישראל, כשרואה את כל עוצמתם של הגויים, מתיישב בדעתו ואוחז בעבודת ה' שלו בלי להתפעל מכל זה, שכן סוף סוף עצת ה' היא תקום, ובעזרתו יתברך נזכה לביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה