בפרשת נשא מתארת התורה בפרטי פרטים את קרבנות הנשיאים שהקריבו לחנוכת המזבח. כל נשיא ונשיא הקריב בדיוק את אותו הקרבן שהקריבו הנשיאים האחרים ואם כן מדוע חוזרת התורה שוב ושוב על אותו הקרבן ואינה מסתפקת באמירה כוללת לכולם? זאת ועוד, בסוף קרבנות הנשיאים מסכמת התורה את כל הקרבנות יחד כמה הביאו וכמה הקריבו, כאשר זהו חשבון פשוט שכל אחד יכל לעשותו בעצמו? הרי ידוע שהלכות רבות נלמדות בתורה ממילה אחת ומדיוק והיקש ומדוע ראתה התורה להרחיב כל כך בפרשת קרבנות הנשיאים?
אלא, יש לשאול האם במקרה הקריבו כולם את אותם הקרבנות בדיוק או שמא נדברו ביניהם? רש"י מסביר בקרבנו של נשיא שבט ייששכר נתנאל בן צוער כי הוא היה זה שהשיאם עצה זאת, ואם כן היו הדברים מתוך תיאום בין כל נשיאי השבטים: "ומהו הקריב הקרב שני פעמים, שבשביל שני דברים זכה להקריב שני לשבטים אחת שהיו יודעים בתורה, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ואחת שהם נתנו עצה לנשיאים להתנדב קרבנות הללו. וביסודו של ר' משה הדרשן מצאתי- אמר רבי פנחס בן יאיר נתנאל בן צוער השיאן עצה זו" (במדבר ז' י"ט).
דבר זה אינו כדרך טבעם של אנשים עשירים ונדבנים כפי שהיו ראשי השבטים, שכן בדרך כלל הנדיב רוצה להתכבד במתנתו ולכן לא יתנדב כמו הנדיב שקדם לו אלא יוסיף על המתנה כדי שתהא מתנתו ניכרת ובולטת ותביא לו כבוד רב יותר. אם יתרום הנדיב כפי הנדיב שקדם לו אין בכך כבוד עבורו ולא תיחשב מתנתו כמתנה ייחודית. אולם נשיאי השבטים הבינו שגם אם יוסיפו כל אחד על חברו שקדם לו יהיה בכך כבוד ליומו לבני שבטו ולו עד שלמחרת יקריב הנשיא הבא, אך הדבר בודאי יגרום למחלוקת וקפידא בין השבטים וכל אחד יכעס על זולתו על שעקף את כבודו למחרת היום, וכבוד שמיים מה יהיה עליו?
ומתוך מחשבה זאת החליטו כולם להביא את אותו הקרבן בדיוק ובכך מיעטו בכבוד עצמם והירבו מאד בכבוד שמיים. ואמרו חז"ל (תנא דבי אליהו רבה פרק י"ג)- כל הממעט כבוד עצמו ומרבה כבוד שמיים כבוד שמיים מתרבה וכבודו מתרבה עימו, אבל כל הממעט כבוד שמיים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמיים במקומו עומד וכבודו שלו מתמעט. וכעין זה אמרו- כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח מפניו וכל הבורח מפני הכבוד הכבוד רודף אחריו.
אם כן הנשיאים שמעטו כבודם למען כבוד שמיים, הגדילה התורה את כבודם ורשמה קרבנו של כל אחד ואחד בפרוטרוט ועוד חזרה וכללה לדורות את קרבנות כולם יחד. וכבוד זה נשאר לנשיאים לכל הדורות ולא עוד, אלא שאנו קוראים ברבים את קרבנותיהם שלש פעמים בשנה- בפרשת נשא, בחנוכה ולפני פסח. "כי מכבדי אכבד".
אלא, יש לשאול האם במקרה הקריבו כולם את אותם הקרבנות בדיוק או שמא נדברו ביניהם? רש"י מסביר בקרבנו של נשיא שבט ייששכר נתנאל בן צוער כי הוא היה זה שהשיאם עצה זאת, ואם כן היו הדברים מתוך תיאום בין כל נשיאי השבטים: "ומהו הקריב הקרב שני פעמים, שבשביל שני דברים זכה להקריב שני לשבטים אחת שהיו יודעים בתורה, שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ואחת שהם נתנו עצה לנשיאים להתנדב קרבנות הללו. וביסודו של ר' משה הדרשן מצאתי- אמר רבי פנחס בן יאיר נתנאל בן צוער השיאן עצה זו" (במדבר ז' י"ט).
דבר זה אינו כדרך טבעם של אנשים עשירים ונדבנים כפי שהיו ראשי השבטים, שכן בדרך כלל הנדיב רוצה להתכבד במתנתו ולכן לא יתנדב כמו הנדיב שקדם לו אלא יוסיף על המתנה כדי שתהא מתנתו ניכרת ובולטת ותביא לו כבוד רב יותר. אם יתרום הנדיב כפי הנדיב שקדם לו אין בכך כבוד עבורו ולא תיחשב מתנתו כמתנה ייחודית. אולם נשיאי השבטים הבינו שגם אם יוסיפו כל אחד על חברו שקדם לו יהיה בכך כבוד ליומו לבני שבטו ולו עד שלמחרת יקריב הנשיא הבא, אך הדבר בודאי יגרום למחלוקת וקפידא בין השבטים וכל אחד יכעס על זולתו על שעקף את כבודו למחרת היום, וכבוד שמיים מה יהיה עליו?
ומתוך מחשבה זאת החליטו כולם להביא את אותו הקרבן בדיוק ובכך מיעטו בכבוד עצמם והירבו מאד בכבוד שמיים. ואמרו חז"ל (תנא דבי אליהו רבה פרק י"ג)- כל הממעט כבוד עצמו ומרבה כבוד שמיים כבוד שמיים מתרבה וכבודו מתרבה עימו, אבל כל הממעט כבוד שמיים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמיים במקומו עומד וכבודו שלו מתמעט. וכעין זה אמרו- כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח מפניו וכל הבורח מפני הכבוד הכבוד רודף אחריו.
אם כן הנשיאים שמעטו כבודם למען כבוד שמיים, הגדילה התורה את כבודם ורשמה קרבנו של כל אחד ואחד בפרוטרוט ועוד חזרה וכללה לדורות את קרבנות כולם יחד. וכבוד זה נשאר לנשיאים לכל הדורות ולא עוד, אלא שאנו קוראים ברבים את קרבנותיהם שלש פעמים בשנה- בפרשת נשא, בחנוכה ולפני פסח. "כי מכבדי אכבד".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה