בתחילת ספר ויקרא מביאה התורה את סוגי הקורבנות השונים- פר בן בקר,
כבש או עז מהצאן, עולת העוף ומנחת סולת. בכולם נאמר- ריח ניחוח אישה לה', למרות
שעולת הפר מחירה רב ומביא אותה העשיר בעוד שהמנחה הפשוטה היא קרבנו של העני. על כך
אמרו חז"ל: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמיים (רש"י פרק
א' פסוק י"ז). מעלת מתנתו של האדם אינה נמדדת בכמות ובחשיבות של המתנה אלא
בכך שהשתדל ועשה את מה שיכל לעשות.
כאן מלמדים אותנו חז"ל כלל חשוב. כלפי מעלה חשובה מתנתו של העני כמתנתו של העשיר אם נעשית לפי יכולתו וברצון טוב לשם שמיים. לא כולם ניחנו באותו עושר ולא באותם כישרונות, אך האדם הפועל לפי יכולתו וכישרונותיו ומשתדל למצות אותם, חשובה עבודתו כמו של המתאמץ בעל הכישרון הגדול, גם אם תוצאות מעשיהם שונות.
כאן מלמדים אותנו חז"ל כלל חשוב. כלפי מעלה חשובה מתנתו של העני כמתנתו של העשיר אם נעשית לפי יכולתו וברצון טוב לשם שמיים. לא כולם ניחנו באותו עושר ולא באותם כישרונות, אך האדם הפועל לפי יכולתו וכישרונותיו ומשתדל למצות אותם, חשובה עבודתו כמו של המתאמץ בעל הכישרון הגדול, גם אם תוצאות מעשיהם שונות.
מפורסמת האמרה בשם רבי בונים מפשיסחא שאמר על עצמו כי לאחר אריכות
ימים ושנים כאשר יגיע לעולם האמת לא יתבעו ממנו מדוע לא היה כמשה רבנו אלא מדוע לא
היה בונים, כלומר הדרישה מהאדם היא לנצל את כוחותיו וכישרונותיו שניתנו לו, ולא
להסתכל על מה שהשיג ועשה חברו.
בעניין זה ישנה הסתייגות מסוימת הבאה לידי ביטוי בקרבן עולה ויורד
המובא גם הוא בפרשה. זהו קורבן אותו מביא האדם על חטאים מסוימים לפי יכולתו- העשיר
מביא בהמה, הדל מביא עוף והדל שבדלים מביא מנחה. אמרו חז"ל כי עני שהביא מתנת
עשיר יצא ידי חובתו, אך עשיר שהביא מתנת עני לא יצא ידי חובתו. לענייננו נלמד
שאסור לאדם בעל הכישרון והיכולת להסתפק ברוחניות במועט, אלא עליו להתאמץ ולפעול
כפי יכולתו האמיתית וכישרונותיו ולא לתת לעצלות למנוע את ההישגים אליהם יכול
להגיע.
יש לחנך את ילדינו לנצל את כישרונותיהם ולהשיג מה שיכולים להשיג, אך
לא להשוות עצמם לילדים אחרים שהצליחו יותר. כל אחד נברא עם יכולות וכישרונות משלו
ואין האחד שווה לחברו. בעיני ה' מעולה יותר המתמיד והמתייגע על לימודו, גם אם
הישגיו אינם כמו של חברו המוכשר שמגיע אליהם בקלות ובלי מאמץ. רבים מגדולי ישראל
לא היו הכישרוניים ביותר מבין חבריהם לספסל הלימודים, אך היו בעלי שאיפה ורצון עז
לנצל את זמנם ולהשקיע מאמץ רב, עד שזכו ועברו את חבריהם הכישרוניים מהם.
הנצי"ב מוולוז'ין העיד על עצמו שבילדותו היה לימודו קשה עליו מאד
ולא קלט כמעט שום דבר, עד שהוריו כבר התייאשו מהתקווה שיהיה תלמיד חכם ורצו לשלוח
אותו ללמוד נגרות. רק תחנוניו ועוז רצונו שכנעו אותם להשאירו עוד שנה בישיבה, שנה
שבה הרבה בבכיות לפני ה' וביגיעה עצומה, עד שחמל עליו הקב"ה, פתח ליבו בלימוד
התורה זכה ונתעלה והיה לאחד מגדולי ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה