בפרשת אמור מפרטת התורה את מועדי ה', כל אחד ואחד ביום ובחודש בו יש לקיימו. המועד היחיד שהתורה אינה מציינת לו תאריך הוא חג השבועות אשר זמנו מוגדר באופן יחסי לחג הפסח: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' (ויקרא כ"ג פס' ט"ז)". בפסוקים אלה המדברים על מועדו של חג השבועות שהוא חמישים יום לאחר חג הפסח אין מוזכר כלל כי שבועות הוא חג מתן תורה. התורה כותבת רק את הקרבן שיש להקריב באותו היום- מנחה חדשה לה'. מדוע הדבר כך?
ה"כלי יקר" במקום מסביר כי המנחה החדשה שיש להקריב באותו היום היא עצמה הרמז למתן תורה ביום זה: "סימן ליום מתן תורה, כי התורה צריכה להיות חדשה אצל האדם בכל יום כאילו היום קיבלה מהר סיני. ומה שלא נזכר בתורה בפירוש כי יום זה מתן תורה… לפי שצריך האדם שיהיה דומה לו בכל יום ויום מכל ימות השנה כאילו באותו יום קיבלה מהר סיני… כך התורה, כל ההוגה בה מוצא בכל יום טעם חדש. על כן דין הוא שיהיה דומה אליו בכל יום כאילו היום קיבלה מהר סיני ואם כן כל יום הוא מתן תורה אצל ההוגים בה… ועל כן אמרו רבותינו ז"ל שיהיו דברי תורה חדשים עליך ולא כדבר הישן שליבו של אדם קץ בו שהרי באמת אתה מוצא בה דבר חידוש בכל יום ויום. ועל כן אין יום נתינתה מבואר בתורה יותר ממה שנרמז בהבאת מנחה חדשה להורות שהתורה מנחה חדשה בכל יום ויום…"
מדבריו נלמד כי ההרגשה של קבלת התורה בכל יום מחדש היא כה חשובה עד כי התורה העלימה ולא כתבה בפירוש כי חג השבועות הוא חג מתן תורה, כדי שיידע האדם העוסק בתורה כי בכל יום זהו מתן תורה חדש. כך על הפסוק בקריאת שמע "אשר אנכי מצווך היום" דרשו חז"ל - בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. הרגשה זאת נחוצה מאד לכל לומד תורה באשר הוא, וחשובה כפל כפליים למי שחפץ לחנך את בניו ותלמידיו לאהבת התורה.
כאשר אנו לומדים עם ילדינו או תלמידינו דבר תורה המוכר לנו זה מכבר, אנו לא לומדים דבר ישן וידוע אלא דבר חדש לחלוטין. כשם שלימודו של דבר חדש יש בו התלהבות וסקרנות יותר מאשר בחזרה על דברים ידועים, כך לימודינו בתורה צריך שיהיה בהתלהבות התפעלות והתעוררות כוחות הנפש- "כל עצמותי תאמרנה". רק לימוד כזה יכול להדביק את הילדים והתלמידים בהתלהבות ובהרגשה הראויה, עד כמה דברי התורה שמחים ומאירים כנתינתם מסיני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה