משה רבנו נשלח להוציא את ישראל ממצרים, אך המכות הראשונות ניתנות לפרעה
דווקא על ידי אהרן הכהן. מסביר רש"י (שמות ז יט): "לפי שהגן היאור על משה
כשנשלך לתוכו לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים ולקה על ידי
אהרן". וכן מפורשים הדברים במדרש (שמות רבה פרשה ט): "אמר רבי תנחום למה
לא לקו המים על ידי משה? אמר לו הקב"ה המים ששמרוך כשהושלכת ליאור אינו
דין שילקו על ידך. חייך לא ילקו אלא על ידי אהרן".
מידה זאת של הכרת הטוב אפילו כלפי חפץ דומם כמו מים או עפר צריכה ביאור.
וכי יש לחפצים רגש להבין אם מכירים להם טובה או לא? אלא, מכאן למדו חכמי
המוסר כי הכרת הטוב היא מעלה בנפש האדם שמכיר טובה למי שנהנה ממנו, גם אם
הם חפצים דוממים ולא נתכוונו כלל להנותו, ועל האדם להכיר טובה לזולתו
קודם כל בשביל להשלים את תיקון נפשו שלו. חז"ל לימדונו כי האדם שאינו
יודע להכיר טובה לזולתו סופו שאינו מכיר טובה גם לקב"ה על כל הטובות שהוא
גומל עימו, שכן שורשה של כפיות הטובה היא המחשבה שהכל מגיע לו ולמה יכיר
טובה לאחרים שנתנו לו את מה שמגיע לו? כך כותב המדרש על פרעה הרשע שלא
הכיר בטובתו של יוסף (שמות רבה א): "אשר לא ידע את יוסף. וכי לא היה מכיר
את יוסף? אמר רבי אבין משל לאחד שרגם אוהבו של המלך, אמר המלך התיזו את
ראשו כי למחר יעשה בי כך. לכך כתב עליו המקרא כלומר, היום אשר לא ידע את
יוסף, למחר הוא עתיד לומר לא ידעתי את ה'".
על חשיבותה של מידת הכרת הטוב לזולת ובפרט לאנשים הקרובים לנו ביותר,
כותב הרב אליעזר פאפו בספרו "פלא יועץ": "חובה מוטלת על האדם שקבל כל
שהיא טובה מחברו, שתהא חקוקה בלבו תמיד כל הימים שלא לגמול עמו שום רעה
ולשלם לעושה הטובה ככל הבא מידו. אפילו אם עשה לו גם כן רעה, הרעה ישכח
והטובה לא ישכח, כי צריך האדם שיהא בו מדעת קונו… ועל אחת כמה וכמה טובה
כפולה ומכפלת אם קבל ממנו טובת הנפש, כגון שלמדו חכמה או הדריכו בדרך
טובה והפרישו מדרך רעה, שזו טובה גדולה שאין למעלה הימנה, כמה וכמה יגדל
חובתו להכיר טובתו ולנהג בו כבוד, ואם לא ינהג בו כבוד כראוי, אין לך
כפוי טובה גדול מזה. ויישא ביום ההוא קל וחמר בעצמו כמה וכמה חייב אדם
לבוראו, המרבה להיטיב רב טוב לבית ישראל עד אין חקר, כך גדלה חובותינו עד
אין חקר".
ובעניין חינוך הילדים, צריך לדעת כי באופן טבעי ילד קטן חושב שהכל מגיע
לו. אם לא יחנכוהו להכרת הטוב ימשיך ויחשוב כך גם כשיגדל ולא יידע רגש
הכרת הטוב מהו. אך ידוע כי העיקר בחינוך היא הדוגמא האישית, כשיראה שגם
אבא ואמא אומרים לו תודה כשעושה משהו קטן עבורם ואומרים תודה זה לזה, מהם
ילמד ויעשה כן גם הוא לאחרים. על רבי שמחה זיסל מקלם מסופר כי בלילי
שבתות כשהיה שב מתפילת ערבית היה נוהג לשהות זמן מה ליד פתח הבית
ולהתבונן על כל ההכנות לשבת שערכו לכבודו, על השולחן וכליו הנאים ועל
מיני המטעמים והמעדנים- כדי לא להיות כפוי טובה לאשתו שטרחה כה רבות
בשבילו ולהכיר את חסדה.
דווקא על ידי אהרן הכהן. מסביר רש"י (שמות ז יט): "לפי שהגן היאור על משה
כשנשלך לתוכו לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים ולקה על ידי
אהרן". וכן מפורשים הדברים במדרש (שמות רבה פרשה ט): "אמר רבי תנחום למה
לא לקו המים על ידי משה? אמר לו הקב"ה המים ששמרוך כשהושלכת ליאור אינו
דין שילקו על ידך. חייך לא ילקו אלא על ידי אהרן".
מידה זאת של הכרת הטוב אפילו כלפי חפץ דומם כמו מים או עפר צריכה ביאור.
וכי יש לחפצים רגש להבין אם מכירים להם טובה או לא? אלא, מכאן למדו חכמי
המוסר כי הכרת הטוב היא מעלה בנפש האדם שמכיר טובה למי שנהנה ממנו, גם אם
הם חפצים דוממים ולא נתכוונו כלל להנותו, ועל האדם להכיר טובה לזולתו
קודם כל בשביל להשלים את תיקון נפשו שלו. חז"ל לימדונו כי האדם שאינו
יודע להכיר טובה לזולתו סופו שאינו מכיר טובה גם לקב"ה על כל הטובות שהוא
גומל עימו, שכן שורשה של כפיות הטובה היא המחשבה שהכל מגיע לו ולמה יכיר
טובה לאחרים שנתנו לו את מה שמגיע לו? כך כותב המדרש על פרעה הרשע שלא
הכיר בטובתו של יוסף (שמות רבה א): "אשר לא ידע את יוסף. וכי לא היה מכיר
את יוסף? אמר רבי אבין משל לאחד שרגם אוהבו של המלך, אמר המלך התיזו את
ראשו כי למחר יעשה בי כך. לכך כתב עליו המקרא כלומר, היום אשר לא ידע את
יוסף, למחר הוא עתיד לומר לא ידעתי את ה'".
על חשיבותה של מידת הכרת הטוב לזולת ובפרט לאנשים הקרובים לנו ביותר,
כותב הרב אליעזר פאפו בספרו "פלא יועץ": "חובה מוטלת על האדם שקבל כל
שהיא טובה מחברו, שתהא חקוקה בלבו תמיד כל הימים שלא לגמול עמו שום רעה
ולשלם לעושה הטובה ככל הבא מידו. אפילו אם עשה לו גם כן רעה, הרעה ישכח
והטובה לא ישכח, כי צריך האדם שיהא בו מדעת קונו… ועל אחת כמה וכמה טובה
כפולה ומכפלת אם קבל ממנו טובת הנפש, כגון שלמדו חכמה או הדריכו בדרך
טובה והפרישו מדרך רעה, שזו טובה גדולה שאין למעלה הימנה, כמה וכמה יגדל
חובתו להכיר טובתו ולנהג בו כבוד, ואם לא ינהג בו כבוד כראוי, אין לך
כפוי טובה גדול מזה. ויישא ביום ההוא קל וחמר בעצמו כמה וכמה חייב אדם
לבוראו, המרבה להיטיב רב טוב לבית ישראל עד אין חקר, כך גדלה חובותינו עד
אין חקר".
לו. אם לא יחנכוהו להכרת הטוב ימשיך ויחשוב כך גם כשיגדל ולא יידע רגש
הכרת הטוב מהו. אך ידוע כי העיקר בחינוך היא הדוגמא האישית, כשיראה שגם
אבא ואמא אומרים לו תודה כשעושה משהו קטן עבורם ואומרים תודה זה לזה, מהם
ילמד ויעשה כן גם הוא לאחרים. על רבי שמחה זיסל מקלם מסופר כי בלילי
שבתות כשהיה שב מתפילת ערבית היה נוהג לשהות זמן מה ליד פתח הבית
ולהתבונן על כל ההכנות לשבת שערכו לכבודו, על השולחן וכליו הנאים ועל
מיני המטעמים והמעדנים- כדי לא להיות כפוי טובה לאשתו שטרחה כה רבות
בשבילו ולהכיר את חסדה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה