תפילה בכוונה

במרכזן של מצוות הפורים קריאת המגילה, שהכול חייבים בה והיא חביבה מאד על ישראל. כותב השולחן ערוך:  "מנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה" ובמשנה ברורה: "ובלבד שלא יביאו קטנים ביותר שמבלבלים דעת השומעים. ועכשיו בעוונותינו הרבים נהפוך הוא, שלבד שאינם שומעים אלא הם מבלבלים שגם הגדולים אינם יכולים לשמוע, וכל ביאתם הוא רק להכות את המן ובזה אין האב מקיים מצות חינוך כלל" (או"ח תרפ"ט סעיף ו).

מדבריו למדנו כי יש לנהוג בתבונה בהבאתם של ילדים קטנים לתפילה, שכן ילדים שאינם בוגרים מספיק לשבת כראוי בבית הכנסת לא רק שמפריעים לאחרים, אלא גם מתרגלים לזלזל בקדושת בית הכנסת וכשיגדלו עלולים להמשיך במנהגם הרע שרכשו בקטנותם. כך כותב השל"ה הקדוש (מביאו המשנה ברורה בסימן צ"ח): "…ובזמן הזה יש תינוקות באים לבית הכנסת כדי לתת עונש למביאיהם, לפי שהם באים לחלל קדושת בית אלוקינו ולשחוק בו כברחובות קריה… והמביא טף בזה האופן לבית הכנסת, אין ראוי לו לקוות על זה שכר, כי אם לדאוג מן הפורענות. והיותר רע, כי יגדלו הנערים על זה המנהג הרע והתכונה הזרה, וכל אשר יגדלו עוד יוסיפו סרה להבזות בעיניהם עניין בית הכנסת וקדושתו ולא יתנו כבוד לתורה…"

מעלתה של התפילה בבית הכנסת בכלל ותפילת העמידה בפרט כה גדולה, עד שגם המבוגרים מתקשים לעיתים להרגיש את יראת הרוממות הנדרשת לעומד בתפילה לפני בוראו. רבי יהודה הלוי מסביר כי זמן התפילה אצל עובד השם הוא הזמן המובחר ביותר בכל היום כולו, וכל אבריו מרוכזים בה לעשותה בהתעוררות הלב כראוי (ספר הכוזרי, מאמר שלישי): "…ואחר זאת ההצעה ינהיג הכוח החפצי כל האברים המשמשים אותו בזריזות וחריצות ושמחה, ויעמדו בעת העמידה מבלי עצלה, וישתחוו עת שיצוום להשתחוות, וישבו בעת הישיבה, ומביטות העיניים הבטת העבד אל אדוניו, ויעמדו הידיים ממעשיהם, ולא תתקבץ האחת עם האחת, ותשתווינה הרגלים לעמידה, ויעמדו כל האברים כנבהלים היראים לעשות מצוות מנהיגם, לא ירגישו על מיחוש ולא על הפסד אם יהיה להם. ויהיה הלשון מסכים עם המחשבה לא יוסיף עליו, ולא יבטא בתפילתו על דרך המנהג והטבע כמו הזרזיר והתוכי אלא עם כל מילה מחשבה וכוונה בה. ותהיה העת ההיא לב זמנו ופריו, ויהיו שאר עתותיו כדרכים המגיעים אל העת ההיא, יתאווה קרבתו שבו מתדמה ברוחניים ויתרחק מהבהמיים…"

זמן התפילה מיוחד ונפלא אך למרבה הצער רואים גם מי שמתפללים בלי תשומת לב וכוונה,  אינם מוציאים את המילים בפיהם ועיניהם משוטטות אנה ואנה בשעת העמידה. כותב הזוהר הקדוש  (תחילת פרשת ואתחנן, בתרגום הסולם מארמית): "מי שעומד בתפילה צריך ליישר רגליו וצריך לכסות ראשו כמי שעומד לפני המלך וצריך לכסות עיניו כדי שלא יסתכל בשכינה. ובספרו של רב המנונא סבא אמר, מי שפותח עיניו בשעת התפילה או שאינו משפיל עיניו לארץ מקדים עליו מלאך המוות. וכשנפשו יוצאת, דהיינו בשעת פטירתו מן העולם, לא יסתכל באור השכינה ולא ימות בנשיקה. מי שמזלזל בשכינה הוא מזדלזל בשעה שנצרך לה, זהו שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו… ואיך יכול להסתכל בשכינה? …השכינה עומדת לפניו בשעת תפילתו ועל כן אסור לו לפתוח עיניו…" (אך יכול להסתכל בסידור). הגורם ליחס מוטעה שכזה לתפילה הוא כעין שלמדנו לעיל, שמחייבים ילדים קטנים מידי להתחיל להתפלל שמונה עשרה בלי כוונה ובלי שום הבנה, וכשגדלים אחר כך נשארים במנהגם שהתרגלו אליו. לו חכמו המחנכים ישכילו זאת, להכניס את הילדים לאט לאט לתפילת העמידה ובגיל בוגר יותר, כדי שילמדו להתייחס לתפילה כראוי וגם כי יזקין לא יסור ממנה.