במעשה המשכן מתוארת עשייתן של כלי המשכן השונים. בשניים מהכלים מדגישה התורה כי הם מעשה מיקשה- הכרובים שעל ארון העדות "ועשית שניים כרובים זהב מקשה תעשה אותם" ומנורת הזהב "מקשה תיעשה המנורה". את מעשה המקשה מסביר רש"י (פרק כ"ה פסוק ל"א)- "שממשיך את האברים מן העשת לכאן ולכאן בהקשת הקורנס. ולשון מקשה מכת קורנס, כמו דא לדא נקשן".
כלומר בעשיית הכרובים והמנורה היה ציווי מיוחד לעשותם בהקשות קורנס, דהיינו שלא להכינם על ידי יציקה בתבנית וחיבורם אחר כך לגוף אחד, אלא להשתמש בפטיש ולהכות בזהב עד שתתקבל צורת הכרובים או צורת המנורה.
ויש להתבונןן מדוע הקפידה התורה דווקא לעשותם בתהליך כזה שדורש זהירות דיוק והתמדה בנקישות הקורנס עד לקבלת הצורה המוגמרת?
ויש לומר כי הכרובים שהיו פניהם פני תינוק ותינוקת כפי שדורשים חז"ל מרמזים על חינוך ילדי ישראל והמנורה מרמזת על לימוד התורה. גם בחינוך וגם בלימוד התורה נדרשים אנו לזהירות מרובה כפי שנדרש מהאומן המפסל בזהב באמצעות הקורנס:
א. עד שמתחילים לראות את הצורה המוגמרת נדרשת סבלנות רבה. המכות העדינות בקורנס מעצבות את הצורה רק אחרי הכאות רבות מאד. בתחילה לא רואים שום צורה וצריכים להמשיך ולהתמיד בפעולה עד לקבלת תוצאות. גם בחינוך הילדים ולימוד התורה צריכה להיות סבלנות אין קץ עד שמתחילים לקבל תוצאות.
ב. על האומן לחשוב כל הזמן על המטרה הסופית והצורה המוגמרת כדי שכל הכאה בקורנס תוביל לכיוון הנכון ולא תקלקל חלילה את כל המאמץ. גם בחינוך ובלימוד התורה צריכים להיות מרוכזים במשימה שלפנינו וכל פעולה חינוכית של שכר ועונש תשרת את מטרת החינוך הסופית ולא תסטה ממנה.
ג. מכת קורנס הנעשית בהיסח הדעת ובעוצמה גדולה מידי משקיעה את הזהב במקומו ונדרשות אחר כך מכות קורנס רבות מסביב להחזיר את הזהב ששקע חזרה למקומו הראוי. גם בחינוך עלולה פעולה נמהרת אחת ללא מחשבה לגרום לנזק שקשה אחר כך לתקנו.
אם כן למדנו התמדה, זהירות, דבקות במטרה וסבלנות אין קץ ממעשה המיקשה. תכונות אלה נדרשות לכל מחנך, בין אם זה הורה ואם זה מורה, אך גם הן רק בבחינת השתדלות אנושית. עליהם יש להוסיף את הסייעתא דשמייא, העזרה משמיים, כמו שאמרו חז"ל- הבא להיטהר מסייעין אותו מן השמיים. כשהתחיל ונתקשה משה רבנו במעשה המנורה ציווהו ה' להשליכה לאש והיא הושלמה מאיליה כדברי רש"י "לפי שהיה משה מתקשה בה אמר לו הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה".
כלומר בעשיית הכרובים והמנורה היה ציווי מיוחד לעשותם בהקשות קורנס, דהיינו שלא להכינם על ידי יציקה בתבנית וחיבורם אחר כך לגוף אחד, אלא להשתמש בפטיש ולהכות בזהב עד שתתקבל צורת הכרובים או צורת המנורה.
ויש להתבונןן מדוע הקפידה התורה דווקא לעשותם בתהליך כזה שדורש זהירות דיוק והתמדה בנקישות הקורנס עד לקבלת הצורה המוגמרת?
ויש לומר כי הכרובים שהיו פניהם פני תינוק ותינוקת כפי שדורשים חז"ל מרמזים על חינוך ילדי ישראל והמנורה מרמזת על לימוד התורה. גם בחינוך וגם בלימוד התורה נדרשים אנו לזהירות מרובה כפי שנדרש מהאומן המפסל בזהב באמצעות הקורנס:
א. עד שמתחילים לראות את הצורה המוגמרת נדרשת סבלנות רבה. המכות העדינות בקורנס מעצבות את הצורה רק אחרי הכאות רבות מאד. בתחילה לא רואים שום צורה וצריכים להמשיך ולהתמיד בפעולה עד לקבלת תוצאות. גם בחינוך הילדים ולימוד התורה צריכה להיות סבלנות אין קץ עד שמתחילים לקבל תוצאות.
ב. על האומן לחשוב כל הזמן על המטרה הסופית והצורה המוגמרת כדי שכל הכאה בקורנס תוביל לכיוון הנכון ולא תקלקל חלילה את כל המאמץ. גם בחינוך ובלימוד התורה צריכים להיות מרוכזים במשימה שלפנינו וכל פעולה חינוכית של שכר ועונש תשרת את מטרת החינוך הסופית ולא תסטה ממנה.
ג. מכת קורנס הנעשית בהיסח הדעת ובעוצמה גדולה מידי משקיעה את הזהב במקומו ונדרשות אחר כך מכות קורנס רבות מסביב להחזיר את הזהב ששקע חזרה למקומו הראוי. גם בחינוך עלולה פעולה נמהרת אחת ללא מחשבה לגרום לנזק שקשה אחר כך לתקנו.
אם כן למדנו התמדה, זהירות, דבקות במטרה וסבלנות אין קץ ממעשה המיקשה. תכונות אלה נדרשות לכל מחנך, בין אם זה הורה ואם זה מורה, אך גם הן רק בבחינת השתדלות אנושית. עליהם יש להוסיף את הסייעתא דשמייא, העזרה משמיים, כמו שאמרו חז"ל- הבא להיטהר מסייעין אותו מן השמיים. כשהתחיל ונתקשה משה רבנו במעשה המנורה ציווהו ה' להשליכה לאש והיא הושלמה מאיליה כדברי רש"י "לפי שהיה משה מתקשה בה אמר לו הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה".
