בפרשת כי-תצא מזהירה התורה שלא להתחתן עם גרים הבאים מאומות מסוימות שכן מעשיהם הרעים של אותן אומות גרמו להם להיפסל מלבוא בקהל. אולם, בעוד שאיסורם של המצרים והאדומים הוא עד דור שלישי בלבד, הרי שאיסורם של עמון ומואב שהחטיאו את ישראל הוא איסור עולם. מסביר רש"י את ההבדל (כ"ג ט'): "…הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא. לפיכך אדום שקידמם בחרב לא נתעב וכן מצרים שטבעום, ואלה שהחטיאום נתעבו".
יכולים אנו לחשוב שהמחטיא את חברו הוא ודאי אדם רשע וערמומי שיש להיזהר מפניו, אך לעיתים המחטיאו יכול להיות גם אדם צדיק וירא שמים, מורה או מלמד אשר בחוסר תשומת לב והבנה עלול לבייש את תלמידו עד כדי דרדורו רח"ל לדרך החטא. כדוגמא לכך נביא את הסיפורים הבאים (מספרו של הרב משה אבידן שליט"א- לאט לי לנער):
סיפר הגר"י זילברשטיין שליט"א: מעשה בחתן שתחת החופה פרץ בבכי. הרב מסדר הקידושין היה הגאון רבי אברהם יעקב פאם זצ"ל (ראש ישיבת תורה ודעת). הוא קרא לחתן לחדר צדדי ושאל אותו מה פשר הבכי הזה? השיב לו החתן: "רובץ עלי חטא נורא", והתחיל לספר: "בהיותי נער הביא חברי לחיידר צעצוע יפה, חמדתי אותו וגנבתיו מכיסו. הנער הזה מישמש בכיסו לאחר זמן ולא מצא את הצעצוע. הוא פנה לרבי המלמד וסיפר לו שגנבו לו את הצעצוע. המלמד החליט לערוך חיפוש בכיסי כל התלמידים…"
המשיך החתן וסיפר: "אני ראיתי כי כלתה אלי הרעה והכנסתי את הצעצוע לכיסו של שכני מבלי שירגיש. הרבי חיפש עד שהגיע לילד הזה שהוא שכני, מצא בכיסו את הצעצוע והכריז: "הנה הגנב של הכיתה"! הילד צעק: "זה לא אני! מעולם לא גנבתי ולא נטלתי את הצעצוע"! השיב לו הרבי: "אז איך הוא הגיע לכיסך? וכי יש לו רגלים"?
הרבי גם כתב מכתב להורי הילד והם נזפו בו קשות ואמרו לו שהוא מכתים את שם המשפחה כולה בגניבה! הילד הזה התחיל להתדרדר ואט אט שמר את הטינא בליבו עד שפרק עול, והנה השבוע הוא נשא אישה נכרייה רח"ל… והחטא כולו רובץ על כתפי, ולכן נפשי בוכייה, איך אני יכול כעת להתחתן עם כלתי בת ישראל, כאשר בגללי פרק חברי עול ונשא נכרייה"? הרגיעו ראש הישיבה הגרא"י פאם ואמר לו: "נכון שאתה צריך לחזור בתשובה על הגניבה ועל הטמנת הגניבה בכיס של חברך. אולם האשמה העיקרית מוטלת על המלמד! הוא הגורם העיקרי שלא האזין לתלמיד ולבושות הגדולות שגרם לו, ולטינא הנוראה של הנער שצעק ואין לו מציל".
ובתשובה לשאלה שנשאל הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, אם ילד שהפריע בכיתה האם ראוי לענשו ולהורידו לכיתה נמוכה בה לומד אחיו הקטן, השיב שעל המלמד לדעת ש"בושה" היא מאביזרייהו דשפיכות דמים ולשיטת התוספות (מסכת סוטה דף י') נאמר על זה ייהרג ואל יעבור, ולכן כשם שאסור לרצוח ילד רח"ל, כך יש לשקול במתינות רבה אם להעליבו. וספר ששמע מגיסו מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א שכאשר למד בילדותו בתלמוד תורה, היה המלמד מושיב את התלמידים לפי ערך חכמתם: השנון והמתמיד ביותר ישב ראשונה, ומשנהו בשנייה וכן הלאה. פעם אחד התלמידים המצוינים התרשל בתלמודו והושיבו המלמד באחרונה. הילד התבייש מאד ורח"ל התפקר ויצא לתרבות רעה עד היום הזה, ה' ישיבהו בתשובה.
ספר הגאון רבי יהודה עדס ראש ישיבת קול יעקב שפעם עצר אותו תלמיד ברחוב וסיפר לו על חבר טוב שלו שפגש באקראי לפני ימים ספורים ונדהם לראות שפרק עול תורה ומצוות. הוא שאל אותו מה קרה? הלה השיב לו: "אתה זוכר שיום אחד הפרעתי בכיתה ושמו עלי שלט שאני עשיתי כך וכך, והעבירו אותי בכל הכיתות? ומאז מאסתי בכל הלימודים ובסוף עזבתי את הכל…" אמנם המקרה הוא קיצוני אמר הרב עדס, אבל מכל דבר קיצוני לומדים על הכלל, שאין להעליב תלמיד ברבים. אם מוכרחים לעשות משהו יש לעשות בצורה מינימאלית, וענישה ראויה עושים ביחידות.
