בפרשת כי תבוא מובא עניינו של וידוי המעשרות. בזמן בית המקדש היה היהודי המסיים להפריש את כל מעשרותיו לאחר שלוש שנים ומקיים את כל המצוות התלויות בארץ אומר וידוי זה, המפרט את כל ההלכות שקיים ביבוליו. בסיומו של הוידוי אומר המתוודה (דברים כו יד): "…שמעתי בקול ה' אלקי עשיתי ככל אשר ציויתני", ומפרש רש"י: ככל אשר ציויתני- "שמחתי ושימחתי בו". כלומר, שיאה של מצוות הוידוי הוא להזכיר שלא רק שמחתי לבדי בברכה שנתן לי ה', אלא גם שימחתי בו את האחרים (הלוי היתום הגר והאלמנה) אשר אין ידם משגת. יש לשאול, מדוע צריך להזכיר גם ששמחתי בו בעצמי? האם אין עיקר השבח במה ששימחתי בו אחרים? מה עניין השמחה האישית של המתוודה למצווה זאת?
בכדי להסביר את הדברים, נעיין בשני התרגומים, תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל על מצוות השמחה של חתן וכלה בשנה הראשונה לנישואיהם (דברים כד ה): "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח". תרגום אונקלוס מפרש "ויחדי ית איתתיה די נסיב" שפירושו ישמח את אשתו, בעוד שלפי תרגום יונתן בן עוזיאל מפרש "ויחדי עם אנתתיה דנסיב" שפירושו ישמח ביחד עם אישתו. יש מסבירים כי שני הפירושים בתרגום משלימים זה את זה. בכדי שיוכל החתן לשמח את אשתו עליו לשמוח בעצמו יחד עם אשתו. רק מי ששמח בעצמו יכול להצליח לשמח אחרים. מי שאינו שמח בעצמו איך יוכל לשמח אחרים?
עם ההבנה זאת ננסה ללמוד כיצד הדרך לחנך את תלמידינו וילדינו. את משמעותו של מושג החינוך מביא רש"י בפירושו על מלחמת אברהם אבינו בארבעת המלכים ששבו את לוט ואנשי סדום, שם נאמר (בראשית יד יד): "…וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות וירדוף עד דן". מפרש רש"י: "חניכיו- … והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה…". כלומר, חינוך באופן כללי היא ההכשרה לקראת המטרה בה יצטרך היהודי לעמוד. מהי מטרה זאת, מהי מטרת היהודי בחייו ולמה עליו לחנך את עצמו ואת תלמידיו?
בכדי לדעת מהי מטרה זאת, הבה נתבונן בדברי הרמח"ל הקדוש בספרו מסילת ישרים (פרק א'): "והנה מה שהורונו חכמינו ז"ל הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העינוגים שיכולים להימצא". אם כן, המטרה ניתנת להגדרה בשתי מילים- להתענג וליהנות, לא פחות! כמובן שבהמשך הספר מסביר הרמח"ל בפרוטרוט את כל האמצעים הנדרשים מהאדם בכדי להגיע בסופו של דבר למטרה הזאת. אנו שבחינוך עסקינן, צריכים לשים לכך לב כל הזמן. האם אנו מכוונים את התלמיד ליהנות ולהתענג על דברי תורה וקדושה, או חלילה מרגילים אותו רק לעשות את המצוות ביובש, בלי הרגשה של שמחה ועונג?
כאשר על המחנך לגלות לתלמידיו את עוצם השמחה וההנאה שבקיום תורה ומצוות, עליו להיות בעצמו שמח בעולמו התורני. הרי זה כמו שאמרנו מתחילה כי רק השמח בעצמו יכול הוא שישמח אחרים. רק הורה ומחנך שמשדר הרגשה של שמחה ושלימות עם עולמו הרוחני הפנימי, יוכל להעביר הרגשה זאת לילדיו ותלמידיו. עיקר השמחה הזאת, כנאמר בספרים הקדושים, באה מההתבוננות על החסד הנפלא שעשה עימי ה' יתברך שעשני יהודי- "ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם".
