מסעו של אברהם אבינו מחרן לארץ כנען היה מסע אל ארץ לא נודעת. הקב"ה לא אמר לו להיכן ללכת אלא רק להתרחק מכל מה שהכיר בעבר כדי להתקרב כראוי אל ה': "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך..." (רש"י: לא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו). זה היה אחד מעשרת הניסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו ועמד בכולם (פרקי אבות). אולם בהמשך הפסוקים, נראה כי אברהם וכל משפחתו ידעו כי הם הולכים לארץ כנען: "וילך אברם כאשר דיבר אתו האלקים וילך איתו לוט, ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן. ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען". האם ידעו או לא ידעו?
עוד יש לשאול מדוע נזכרת הליכתו של לוט עם אברם פעמיים? בתחילה- "וילך איתו לוט" ובשנית- " ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת הנפש אשר עשו בחרן". ועוד, כיצד יובן הדבר כי ברית בין הבתרים הייתה בארץ כנען כשאברהם אבינו בן 70 שנה (כמובא בספר סדר עולם), בעוד שבפסוקים מפורש שיצא מחרן רק בגיל 75?
בע"ה ניישב הדברים על פי הכתוב בספר סדר עולם כי אברהם אבינו ביקר פעמיים בארץ ישראל. בראשונה בהיותו בן שבעים שנה, במסע בו לא ידע להיכן הוא הולך עד שהגיע לגבול הארץ ומשם הראהו ה' את הארץ וכרת עימו את ברית בין הבתרים, ובפעם השנייה כאשר היה בן שבעים וחמש שנה, אז יצא עם כל משפחתו ותלמידיו לבוא אל ארץ כנען ולהתיישב בה. מעתה יובנו הפסוקים כמין חומר: תחילתם של הפסוקים במסעו הראשון של אברהם אבינו: לך לך, בלי לדעת להיכן, ובמסע זה וילך איתו לוט שהתלווה לאאע"ה בדרכו כדי שלא ילך לבדו. המשך הפסוק מדבר כבר על המסע השני - ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן, אז לקח עימו את לוט בן אחיו ואת בני משפחתו ללכת אל ארץ כנען, מתוך ידיעה ברורה להיכן הם הולכים. לוט מוזכר פעמיים, שכן הוא הצטרף לאברהם אבינו גם במסעו הראשון.
כך ניתן להסביר את דרשת חז"ל התולים את עושרו של לוט בהליכתו עם אברהם אבינו (בראשית יג ה): "וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר וגמלים", ופירש רש"י: "ההולך את אברם- מי גרם לו זאת? הליכתו עם אברם". במה נתייחד לוט מכל האוכלוסין שהלכו עם אברהם במסעו עד שניתן לו תואר ההיכר "ההולך את אברם"? ואולי הכוונה היא למסע הראשון אל הבלתי נודע, בו הצטרף רק לוט לאברהם כדי שלא ילך לבדו בדרך, ועל כך קיבל עושר רב.
עזיבת המוכר והידוע וההליכה אחר רצון ה' יתברך, היא מעלה גדולה ביותר, כנאמר על יציאת מצרים: "כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".
אמרו חז"ל (אבות) "הווי גולה למקום תורה". כך עשו גדולי ישראל כר' עקיבא, ר' אליעזר בן הורקנוס ועוד רבים. מה גדולה זכותם של תלמידי הישיבות העוזבים את בית הוריהם וגולים למקום תורה במסירות נפש, ומה גדולה מעלתם של "בעלי התשובה" הזונחים מאחריהם את כל המוכר להם מנעוריהם והולכים להסתופף תחת כנפי השכינה בעולם הישיבות ועולם התורה. אשריהם ואשרי חלקם!
