פרשת משפטים, הבאה מיד לאחר מתן תורה ועוסקת בעיקר בדינים ובמשפטים שבין אדם לחברו, פותחת ב- "ו" החיבור, "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". מביא רש"י ממדרש שמות רבה: "כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני". כלומר, כמו שעשרת הדברות הכתובות בפרשה הקודמת ניתנו בהר סיני, כך גם המשפטים בפרשתנו שבין אדם לחברו אף הם ניתנו מסיני. מה בא דבר זה ללמדנו?
ספר "מעם לועז" מביא את דברי המפרשים למשנה הראשונה בפרקי אבות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע- רבנו הקדוש (רבי יהודה הנשיא) שסידר את המשניות, כשבא לסדר מסכת זו ביקש להודיע לנו סדר מקבלי התורה ושהכול נתקבל בהר סיני על ידי משה מפי השם יתברך. והטעם, לפי שמסכת זו כולה עוסקת בענייני מידות טובות ומוסר ותוכחות, ואדם עלול לחשוב שכל אלו אמרו החכמים מליבם, לכן הודיע רבנו הקדוש שהכול מסיני כדרך שקיבלנו כל התורה. וכך ביקש רבנו הקדוש לומר, דעו שכל התורה קיבל משה מפי הגבורה בסיני יחד עם פירושיה וכל פרטיה ודקדוקיה וזו תורה שבעל פה, ומשה מסרה ליהושע ויהושע מסרה לשבעים זקנים…" כלומר, גם אם נמצא אצל המתוקנות שבאומות העולם דברי חכמה ומוסר השכל "חכמה בגויים תאמין", הרי שדברי החכמה והמוסר שאמרו חכמי ישראל שונים הם במהותם, שכן שרשם בדעת תורה שקיבל משה מסיני ומסרה ליהושע שמסרה לזקנים וכן מדור לדור עד דורנו אנו.
אף כאן, בעניין המשפטים שבין אדם לחברו, יש לכל אומה מתוקנת חוקים ותקנות שנועדו להסדיר את היחסים שבין אדם לחברו כדי לקיים את חברתם המשותפת של בני אדם, ויכול הקורא לחשוב שמא גם חוקי התורה הם חוקים טובים שנחקקו בידי אדם כדי לקיים את העם כחברה מתוקנת. באה התורה ואומרת "ואלה המשפטים" ללמדך כי מקור הסמכות של חוקי התורה, בשונה מחוקי האומות, הוא במעמד הר סיני ובתורה מן השמיים, ולכן החיוב לקיים את החוקים אינו משתנה בשינוי הדורות ובשינוי התפיסות החברתיות ואמות המוסר הנקודתיות שבכל דור ודור. חוקים אלה קבועים ועומדים לעולם, שכן מקור סמכותם הוא נצחי. מעצם הדבר מתבאר כי התורה אינה יכולה להשתנות אלא המציאות היא שמשתנה. יש להתאים את המציאות לחוקי התורה כפי שניתנו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, ולא להתאים את התורה למציאות, כשם שאין מתאימים את האדם לחליפה אלא את החליפה לאדם.
יש מי שמנסים "להצדיק" את קיום המצוות שלהם בפני אותם הרחוקים מתורה ומצוות בכך שמציגים את חוקי התורה כחוקים מועילים לגוף או לנפש, נטילת ידיים וטהרה שומרת מפני מחלות זיהומיות, קיום דיני שמיטה מועיל לקרקע, שמירת הכשרות מונעת מחלות מעיים וכיוצא בזה, אך אין זאת דרכה של תורה. הסיבה לקיום המצוות אינה חישובי רווח והפסד אלא קיום ציווי אבינו שבשמים בין אם יש במצוות תועלת המובנת לנו ובין אם לאו. כך דרשו חז"ל (ספרא סוף קדושים): "אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא יאמר אדם אי אפשי (אין רצוני) לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז…. אלא אפשי (אני רוצה), ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". כמובן שיש מצוות שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ובוודאי ששמירת המצוות כראוי מביאה את האדם לחיים מאוזנים ומלאי משמעות, אך לא זאת הסיבה לשמירת מצוות התורה. חשוב שהורים ומחנכים יסבירו דבר זה לילדיהם ותלמידיהם, שכן רק גישה כזאת יכולה להביא את האדם לקבלת עול מלכות שמיים כראוי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה