כל המוסיף מוסיפין לו

בפרשת פקודי מפרטת התורה את החומרים שנאספו לבניית המשכן ומה נעשה בהם. יש לשאול, הרי מי שהיה ממונה על גביית הכספים והשימוש שנעשה בהם היה משה רבנו עליו השלום עליו העיד הקב"ה "בכל ביתי נאמן הוא", ומדוע היה צורך לתת דין וחשבון על כל דבר ודבר? בוודאי משה רבנו לא מעל חלילה במאומה ומי הוא זה שיחשוד בו? על כך משיב המדרש (שמות רבה פרשה נ"א): "איש אמונות זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן… שנו רבותינו מי שהיה נכנס לתרום את הלשכה לא היה נכנס לא בפרגוד חפות ולא באנפליא (מיני מלבושים) שאם יעשיר יאמרו מתרומת הלשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום שנאמר (במדבר לב) והייתם נקיים מה' ומישראל…"

מוסיף המדרש ואומר כי נשתכח ממשה רבנו מה עשה עם מקצת משקלי הכסף עד שחשש שמא עתה יחשדו בו (שמות פרק ל"ח): "אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה… ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים עשה ווים לעמודים וצפה ראשיהם וחישק אותם". כך הם דברי המדרש שם: "…אלא משנגמרה מלאכת המשכן אמר להם בואו ואני עושה לפניכם חשבון. אמר להם משה אלה פקודי המשכן, כך וכך יצא על המשכן. עד שהוא יושב ומחשב שכח באלף ושבע מאות וחמישה ושבעים שקל מה שעשה ווים לעמודים. התחיל יושב ומתמיה, אמר עכשיו ישראל מוצאין ידיהם לאמור משה נטלן. מה עשה? האיר הקב"ה עיניו וראה אותם עשויים ווים לעמודים. אותה שעה נתפייסו כל ישראל על מלאכת המשכן. מי גרם לו? על ידי שישב ופייסן, הוי ואלה פקודי המשכן… ולמה אמר להם משה בואו ונעסוק במשכן ונחשב לפניכם? אלא ששמע משה ליצני ישראל מדברים מאחריו… אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהיה עשיר? כששמע משה כך אמר להם משה חייכם, נגמר המשכן, אתן לכם חשבון".

ממשה רבנו נלמד כי החיוב על העוסק בצרכי ציבור לתת דין וחשבון לציבור, להוכיח לכולם כי עשה את חובתו ביושר ובשלמות, הוא חיוב גמור, שאינו נעלם גם אם אותם שעלולים לבקרו הם חלילה רק ליצני הדור. כאשר עוסקים עם הציבור יש זכות לציבור לדעת מה נעשה עם כספו ובפרט עם אותו כסף שהיה נדרש לתת מתורת חיוב ולא מתורת תרומה, כמו מחצית השקל שנאסף מכל עם ישראל "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל". על מנהלי מוסדות החינוך שהם משרתי ציבור, מוטלת החובה להסביר להורים למה משמש הכסף ששילמו למערכת החינוך בה מתחנכים ילדיהם, אך גם על ההורים חיוב גמור להקפיד ולשלם את שכר הלימוד הנדרש מהם. תשלום זה יש בכוחו להביא לסייעתא דשמיא גדולה בחינוך הילדים, כמו שאמר פעם הרבי מקלויזנבורג זצ"ל למי שביקשו ממנו ברכה להצלחת חינוכם של הבנים והבנות.

ויש בנותן טעם להביא את דברי קדשו של האדמו"ר מצאנז בעל "שפע חיים" בעניין זה: "...וכפי שכבר אמרנו כי מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה עד ראש השנה אבל אינם כוללים את הוצאות בניו לתלמוד תורה (ביצה ט"ז ע"א) שזה חשבון נפרד. והשי"ת הזן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כינים הוא ישלם שכרו מושלם. וכאשר ישים את החינוך בראש מעייניו ודאגותיו וידע כי ראשון הוא לכם לכל צרכיכם קודם להוצאות אחרות וידע נאמנה כי ה' יזמין לו פרנסתו וכמו שכתוב "לוו עלי ואני פורע" ישולם לו שכרו מושלם מן השמים. שכר לימוד יש לשלם כנדרש כסף מלא, וקבלה בידי מצדיקים שהורים המשלמים שכר לימוד מלא בעיתו ובזמנו ואינם מעכבים התשלום זוכים לברכה מיוחדת אצל ילדיהם. וכשרואים יהודים פשוטים ואפילו בורים וריקים המקלים בתורה ומצוות ובניהם מתגדלים לתלמידי חכמים ויראי שמים שאוהבים ללמוד ואינו מובן מנין שאבו כוח זה, דרכם של בני אדם לתלות במזל אך אין הדבר כן, רק יען שאת בניהם ילמדון ומסרו ההורים נפשם בעד החינוך ושילמו שכר הלימוד בעיתו ובזמנו ובכסף מלא ולכן זכו לכך..." 

על תשלום שכר הלימוד כותב המשנה ברורה בהלכות ראש חודש (סימן תי"ט): "וכתבו הפוסקים בשם מדרש פסיקתא, כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה חוץ ממה שמוציא בשבתות וימים טובים וראשי חודשים וחול המועד ומה שהתינוקות מוליכין לבית רבן, אם מוסיף מוסיפים לו ואם פוחת פוחתין לו. וכתב הבית יוסף שמה שאמר מה שהתינוקות מוליכין וכו', מדובר על שכר לימוד".

זה הכלל: כל המוסיף, מוסיפים לו.