בפרשת שמיני מביאה התורה את סימני הבהמות הטהורות לאכילה מעלות הגרה ומפריסות הפרסה השסועה, ואלה שאינן טהורות- אותן שאין להן את שני סימני הטהרה. מכל המון הבהמות אשר אינן טהורות מזכירה התורה במפורש ארבע בהמות וחיות להן רק סימן טהרה אחד- הגמל השפן הארנבת והחזיר. על כך שואל הכלי יקר (פרק י"א פסוק ד') מדוע ראתה התורה לנכון לפרט דווקא את אלה ולציין שהן טמאות? ועוד, מדוע בסיבת איסורן מזכירה קודם כל התורה את סימן הטהרה שלהן ורק אחר כך את סימן הטומאה, כמו למשל אצל הגמל- "כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם"? לכאורה היה ראוי יותר לציין את סימן הטומאה של חסרון הפרסה כסיבת הטומאה ולא את סימן הטהרה בתחילה?
על כך משיב הכלי יקר: "…וביאור עניין זה שסימן טהרה שבכולם מוסיף טומאה על טומאתן, כדרך שאמרו בעשיו שנמשל לחזיר שפושט את טלפיו להראות כאילו הוא כשר ותוכו מלא תוך ומרמה, וזה מורה על כל מי שאין תוכו כברו כמידת הצבועים המראים את עצמם כשרים והמה בלי ספק גרועים מן הרשע הגמור שתוכו וברו שוין לרעה… ואף על פי שכל מידות אלו אינן שייכין בבהמות מכל מקום הם מולידים תכונה רעה זו בגוף האוכל כי כל אוכליו יאשמו להיות מן כיתות הצבועים המראים את עצמם כשרים כמו עשיו וחבריו". מדבריו נלמד עד כמה מידת הצביעות היא גרועה, כמו שאמר ינאי המלך לאשתו לפני פטירתו (סוטה כ"ב ע"ב): "אל תתייראי מן הפרושין (הצדיקים) ולא ממי שאינן פרושין (שהם אוהבי- רש"י), אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפינחס".
כאשר בחינוך אנו עסוקים, צריכים לדעת כי הילד בטבעו מאמין לכל מה שאומרים לו ורוצה להתנהג על פי הכוונת הוריו ומוריו. אם ח"ו הילד רואה זיוף וצביעות במעשיהם, הרי שהדבר יוצר אצלו מבוכה רבה עם עצמו, האם לנהוג כפי דבריהם או להשליך את דבריהם לאחור ולהאמין יותר למעשיהם? על כך כבר אמר התנא בפרקי אבות "לא המדרש עיקר אלא המעשה"- המעשים משפיעים ומלמדים על הכוונה האמיתית יותר מהדיבורים. הדוגמא המעשית שהילד רואה אצל הוריו בהתנהגותם ביניהם ועם אנשים אחרים, מחנכת אותו בצורה המשמעותית ביותר. מספרים על החזון איש שראה פעם אב שצועק על בנו בכעס ובחימה שפוכה על שנכשל בשוגג בטלטול מוקצה בשבת, ואמר לאותו האב שעכשיו הילד שמע שאסור לטלטל מוקצה בשבת אבל גם למד מהדוגמא האישית של האב שמותר לכעוס ולצאת מהכלים… המעשה מחנך יותר מהדיבור, לכן צריכים להיזהר מאד במעשינו שלא להיראות כצבועים הדורשים מהילד התנהגות תורנית ראויה ואנו חלילה לא מתנהגים כך בעצמנו- קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.
כעניין זה דרשו המפרשים על פרקי אבות, שם מובאים דברי מוסר וחכמה מחכמי ישראל הפותחים במילים "הוא היה אומר" והסבירו כי יש כאן מסר חינוכי הבא לציין ש"הוא", החכם, "היה אומר", היה מה שהוא אומר, לא אמר חלילה דברי מוסר לרבים עד שהיה הוא בעצמו שלם בכך. מספרים על אותו זוג צעיר שבאו להתייעץ עם אחד מגדולי ישראל באיזה גיל צריך להתחיל לחנך את הילדים? אמר להם הרב- עשרים שנה לפני שהילד נולד… ללמדך שעיקר חינוך הילדים הוא קודם כל על ידי חינוכם העצמי של ההורים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה