שמאל דוחה וימין מקרבת

חטא העגל היה חטא גדול כל כך עד שכמעט ונגזרה בעטיו כליה על העם כולו "הרף ממני ואשמידם". גם לאחר שעמד משה רבנו בתפילה ארבעים יום ואמר הקב"ה "סלחתי כדברך", עדיין נשאר רישומו הקשה של החטא, עד שדרשו חז"ל כי בכל פורענות שלא תבוא במשך הדורות יש בה מעט מחטא העגל "וביום פקדי ופקדתי". כאשר נעשה החטא הקשה הזה לקח משה את אוהלו ונטהו רחוק מהעם שכשל בצורה כל כך חמורה, ורק מבקשי ה' היו באים לאוהלו של משה לקבל ממנו תורה.

אומר המדרש דבר מפליא ומביאו רש"י (כ"ג י"א): "ודבר ה' אל משה שישוב אל המחנה, אמר לו: אני בכעס ואתה בכעס אם כן מי יקרבם?" אפילו שהכעס מוצדק ביותר עד שאף הקב"ה בעצמו כביכול בכעס, יש להשאיר לחוטאים פתח של קירוב ותקווה לתיקון, ולא לדחותם לגמרי מכל וכל. גישה זאת היטיבו חז"ל לבטא בגמרא (סוטה מ"ז): "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת",  הפעולה של הדחיה והקירוב צריכות להיעשות יחדיו, בד בבד.

עוד אומרת הגמרא שם כי אלישע הנביא, שלא נהג כך עם משמשו גחזי כשחטא אלא דחפו בשתי ידיים, נענש על כך: "שלשה חלאין חלה אלישע, אחד שגירה דובים בתינוקות, ואחד שדחפו לגחזי בשתי ידיים ואחד שמת בו". כלי האומנות של המחנך וההורה הם השכר והעונש, לכן יש להפעיל את הענישה בצורה מדודה ושקולה. אין לדחות את החוטא בשתי ידיים אלא תמיד להשאיר פתח של התקרבות חזרה ואדרבא, כאשר השמאל (החלשה) מרחקת, תהיה הימין (החזקה) מקרבת.

הרש"ר הירש במאמר "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך" מבהיר כי לא מדובר כאן ב"תכסיס נבון שבו אנו רוצים לקבל לידינו את השלטון", אלא ביחס שהוא נכון באופן אמתי. לימין המקרבת יש מטרה חינוכית בפני עצמה. היא מעצבת באופן ראוי את תכונות הילד בתוך המסגרת הקבועה והיציבה אשר נקבעת על ידי ה"שמאל הדוחה", מהלך החיוני לשלמותו המוסרית של האדם. דבר זה הוא בעל חשיבות חינוכית גדולה מאד שכן חז"ל מביאים בגמרא כמה דוגמאות מגדולי ישראל שדחו בשתי ידיים תלמיד סורר וסופו יצא לתרבות רעה (רח"ל).

מעצם ההגדרה של שמאל וימין ניתן ללמוד דבר נוסף, אין הקירוב נעשה באותה יד המרחקת. הקירוב לא ייעשה על ידי ביטולו של הריחוק, שכן אז תאבד הענישה את כל עוצמתה ומשמעותה. הקירוב ייעשה בדברים אחרים, כדי שירגיש הנענש שלמרות היות העונש מוצדק, הרי שלא אבדה תקוותו ועדיין חזק הוא הקשר הרגשי עם ההורה והמחנך. החטא והעוון, חמור ככל שיהיה, אינו שורף את הגשרים והקשרים המחברים בין המחנך למתחנך, אלא גורם פגם שאפשר וצריך לתקנו.

מכאן נלמד את אחד התפקידים החשובים של ההורים בקשר שלהם עם המסגרת בה מתחנכים ילדיהם. אם חוזר הילד הביתה מבית הספר כאוב ונסער ומספר בבכי שהמורה העניש אותו על לא עוול בכפו (לפי דעתו), על ההורה לגלות אהבה והבנה לסערת רוחו. האימא יכולה לומר לו: אני מבינה שכאב לך מאד ונעלבת,  בוודאי הרגשת נורא שהרב העניש אותך, דיבורים של פיוס והשתתפות ברגשותיו. אולם יש להיזהר שלא לנקוט בשום אופן גישה המבקרת את מעשיו של הרב, היות והקו החינוכי בין הבית ובית הספר צריך להיות אחיד. עצם ההבנה למצבו של הילד תפתח לו פתח של תיקון והרגעה. היא תאפשר לו אחר כך לשמוע את דעת ההורים על מנת למצוא בע"ה פתרון למצב.