כי מכבדי אכבד

 נוהגים ישראל לקרוא בכל יום מתחילת חודש ניסן מפרשת נשא, את קרבנות נשיאי השבטים שהביאו לחנוכת המשכן באותו יום. התורה מתארת בפרטי פרטים את קרבנות הנשיאים שהקריבו לחנוכת המזבח כאשר כל נשיא ונשיא הקריב בדיוק את אותו הקרבן שהקריבו הנשיאים האחרים: "וקרבנו קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה, מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקודש שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה. כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת. פר אחד בן בקר איל אחד כבש אחד בן שנתו לעולה. שעיר עיזים אחד לחטאת. ולזבח השלמים בקר שנים אילים חמישה, עתודים חמישה כבשים בני שנה חמישה". כך חוזרת התורה ומפרטת את קרבנו הזהה של כל נשיא ונשיא, עד שנעשתה פרשת נשא הפרשה הארוכה ביותר בתורה. מדוע חוזרת התורה שוב ושוב על אותו הקרבן ואינה מסתפקת באמירה כוללת לכולם כמו למשל "וכן הקריבו כל הנשיאים"? זאת ועוד, בסוף קרבנות הנשיאים מסכמת התורה את כל הקרבנות יחד כמה הביאו וכמה הקריבו, כאשר זהו חשבון פשוט שכל אחד יכול לעשותו בעצמו? ידוע שהתורה מדייקת מאד בדבריה והלכות רבות נלמדות בה ממילה אחת, מאות אחת, מדיוק והיקש, ומדוע ראתה התורה צורך להרחיב כל כך בפרשת קרבנות הנשיאים שהיו קרבנות לשעתם בלבד?

 בהקדמת הדברים יש לשאול, האם במקרה הקריבו כולם את אותם הקרבנות בדיוק או שמא נדברו ביניהם? רש"י מפרש בקרבנו של נשיא שבט יששכר נתנאל בן צוער: "הקריב את קרבנו... אמר רבי פנחס בן יאיר נתנאל בן צוער השיאן עצה זו", אם כן היו הדברים מתוך הסכמה בין כל נשיאי השבטים. יש להתבונן על כך, כי דבר זה שכל נשיאי השבטים יסכימו להביא אותו קרבן נדבה בדיוק, אינו כדרך טבעם של אנשים עשירים ונדבנים. בדרך כלל הנדיב חפץ להתכבד במתנתו ולכן לא יתנדב כמו הנדיב שקדם לו אלא יוסיף על המתנה, כדי שתהא מתנתו ניכרת ובולטת ותביא לו כבוד רב יותר, שאם יתרום הנדיב כפי מי שקדם לו אין בכך כבוד עבורו ולא תיחשב מתנתו כמתנה מיוחדת. אולם נשיאי השבטים הבינו שאם יוסיף כל אחד על חברו שקדם לו אולי יהיה לו בכך כבוד ליומו, לו ולבני שבטו, אך כלפי כלל ישראל יגרום הדבר למחלוקת וקפידא בין השבטים, כל שבט יאמר שלי נאה משלך, וכבוד שמיים מה יהיה עליו?

 לכן נראה לומר שמתוך מחשבה זאת החליטו כולם להביא את אותו הקרבן בדיוק. בכך מיעטו בכבוד עצמם אך הרבו מאד בכבוד שמיים. אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו רבה י"ג)- "כל הממעט כבוד עצמו ומרבה כבוד שמיים, כבוד שמיים מתרבה וכבודו מתרבה עימו, אבל כל הממעט כבוד שמיים ומרבה כבוד עצמו, כבוד שמיים במקומו עומד וכבודו שלו מתמעט". וכעין זה אמרו- כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח מפניו וכל הבורח מפני הכבוד הכבוד רודף אחריו.

 אם כן הנשיאים שמעטו כבודם למען כבוד שמיים, הגדילה התורה את כבודם מאד ורשמה את קרבנו של כל אחד ואחד בפרוטרוט, וכן חזרה וכללה לדורות את קרבנות כולם יחד. כבוד זה נשאר לנשיאים לכל הדורות, ולא עוד אלא שאנו קוראים ברבים את קרבנותיהם שלש פעמים בשנה- בפרשת נשא, בחנוכה ולפני פסח. הוא שנאמר "כי מכבדי אכבד".