המלחמה שלא הייתה...

לימדונו חז"ל כי יעקב אבינו הכין עצמו לפגישה עם עשו לדורון לתפילה ולמלחמה. כיצד מתכוננים למלחמה עם האויב שעומד להגיע עם שחר וארבע מאות לוחמים מאומנים עמו, בעוד שעם יעקב נמצאים רק נשים וילדים קטנים, עבדים רועי צאן שאינם אנשי מלחמה? מן הסתם שצריך למצוא מקום נוח להגנה (כמו שפת נחל יבק עליו חנו) ולהתפרש עם הלוחמים בעמדות הגנה, והחשוב מכל- להגן על המשפחה הנשים והילדים ולשימם מאחור כדי למעט את הסכנה שבפגיעתם. יעקב אבינו התכונן למלחמה ומן הסתם נהג כך כדרך הלוחמים. אולם מה רואים בהמשך? "ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבור את מעבר יבק".  יעקב אבינו קם באמצע הלילה, משאיר את כל אנשיו מאחור עם כל סידורי ההגנה, חוצה את הנחל בהיחבא עם נשותיו וילדיו וכמה בהמות לרכיבה ומתקדם להיכן? היישר לכיוונו של האויב המתקרב! הזו הכנה למלחמה? לחשוף עצמו והיקר לו מכל, בני משפחתו, לאויב החמוש המתקרב במטרה להילחם עמו? אכן פליאה גדולה.

וייתכן לומר כי יעקב אבינו לאחר שעשה את ההשתדלות וההכנה למלחמה הרגיש כי אין זאת הדרך הנכונה, כדברי חז"ל "ותעבור המנחה על פניו- אף הוא שרוי בכעס שהיה צריך לכל זה (ב"ר(". כל חייו הלך בדרך התמימות והבטחון בקב"ה, וגם עתה החליט לעזוב את ההשתדלות שעשה ולבא אל עשו כמי שפוגש את אחיו היחיד לאחר שלשים וארבע שנים שלא נפגשו, כמי שאינו מצפה לבעיות. לא מתוך התעלמות מהמציאות אלא מתוך הבנה שהדרך היחידה להינצל מהסכנה היא על ידי אמונה בהבטחת ה' "ושמרתיך בכל אשר תלך- לפי שהיה ירא מעשו ומלבן (רש"י)". כשם שהצילו הקב"ה מלבן כך יצילו מעשו.

ואכן כאשר בוחר יעקב אבינו לפעול כך, הוא פוגש בלילה את שרו של עשו ומכניעו, ופגישתו עם עשו הופכת להיות כפגישה בין אחים אוהבים: "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו..." כשעשו רואה את יעקב ללא כל הגנה ושמירה, עם נשותיו וילדיו, ומשתחווה לו שבע פעמים- "אר'ש בן יוחאי הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו (ב"ר(". מאידך, אם היה יעקב נשאר במחנה והיו עשו וחייליו מגיעים למחנה הפרוש למלחמה, היו נלחמים כמו שהתכוננו במשך שנים רבות,  מלחמה קשה שתוצאותיה מי יידעם, וכדברי רבקה "למה אשכל שניכם יום אחד".

ומעניין לעניין באותו עניין- במדרש תנחומא (תולדות ה):"אדריאנוס אמר לרבי יהושע גדולה הכבשה העומדת בין שבעים זאבים, אמר ליה גדול הוא הרועה שמצילה ושומרה ושוברן לפניה". אם נדמה לעצמנו את הכבשה הקטנה העומדת במרכז וסביבה מעגל של שבעים זאבים חושפי שיניים, נשאל את עצמנו הלא כל אחד מהזאבים עומד במקומו וכולם קרובים מרחק שווה מהכבשה ומה מונע מהם להתנפל עליה? אלא כל זאב חושש שאם יתקרב ראשון לכבשה יתנפלו עליו שאר הזאבים ויהרגוהו שכן הכבשה הקטנה אינה מספקת להשביע את רעבונם של כולם. כך יוצא שאף זאב אינו עושה את הצעד הראשון, כולם עומדים במקומם והכבשה צועקת לרועה שבא ומצילה. אולם אם הכבשה תנסה להימלט, או תחשוב שהיא יכולה להילחם עמם ותעשה צעד אחד לכיוון הזאבים, הרי שהזאב אליו תתקרב יהיה הראשון שיזנק עליה ואחריו כל חבריו. הסיכוי היחיד של הכבשה הוא לעמוד במקומה ולצעוק לישועתו של הרועה. כך יעקב אבינו יודע שהדרך היחידה היא- אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי...

ולהבדיל גם בחינוך, אם המורה ביום הראשון שנכנס לכיתה יתחיל מיד ללמד ולא יתחיל עם הפחדות ואיומים, עשה ולא תעשה, שכר ועונש, הרי שהוא משדר לתלמידים שאינו מצפה לבעיות ואצלו לומדים. אבל אם יתחיל באזהרות ועונשים, אות הוא שהוא מוכן למלחמה ובוודאי יקבל אותה, בגדר נבואה המגשימה את עצמה...