עבדות הנפש

בפרשת שמות נאמר כי השעבוד התחיל רק לאחר שמתו כל השבטים וכדברי המדרש (שמות רבה א ח): "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא- ללמדך שכל זמן שהיה אחד מהם קיים מאותן שירדו למצרים לא שעבדו המצרים בישראל". לעומת זאת פרשת ויחי מתחילה ללא רווח בינה לבין סיום הפרשה הקודמת וכדברי רש"י (מבראשית רבה): "ויחי יעקב- למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם".

אם כך מתי התחיל השעבוד, בפטירת יעקב אבינו או שנים רבות אחר כך?

הבה נקדים ונתבונן בפסוק שנאמר לאחר פטירתו של יעקב (בראשית נ כב): "וישב יוסף במצרים הוא ובית אביו". הלא יודעים אנו כי יוסף ואחיו גרו בארץ מצרים ומדוע צריכה התורה לחזור על כך? אלא ששני מקומות היו- מצרים וארץ גושן. וכך מופיע בפירוש רש"י (בראשית מח א): "ויאמר ליוסף- אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד וכשחלה יעקב בארץ גושן הלך אפרים אצל אביו למצרים להגיד לו". בעוד שארץ גושן הייתה ארצם של יעקב ובניו, הרי שמצרים הייתה עיר המלוכה שם שכנו מוסדות השלטון ושם התגורר גם יוסף המשנה למלך. ונראה לפרש כי הפסוק בא לומר שעד פטירתו של יעקב אבינו התגוררו כל בניו וצאצאיו בארץ גושן, מנותקים מהווי החיים הגויי שבמצרים עיר המלוכה וחיים חיים יהודיים מלאים בצלו של אותו צדיק. אלא משמת יעקב התחילו לשנות את מקום מגוריהם ולעבור לעיר המלוכה, ועם ההתקרבות לגויים התחילה ההתרחקות מהיהדות- "שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם...."

תהליך זה של התרחקות משמירת התורה והמצוות מתואר במדרש (שמות רבה א ח): "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו- ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים... וכיון שעשו כן הפך הקדוש ברוך הוא האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן לשנאה שנאמר (תהילים קה כה) הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו..."

ואפשר גם שדברי חז"ל "נסתמו עיניהם וליבם" הם כדברי הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ...". וכך הייתה נבואתו של אהרן הכהן בעודם במצרים (רש"י שמואל א' ב' כז): "הנגלה נגליתי אל בית אביך - מכאן שנתנבא אהרן במצרים, ומה היא הנבואה הוא שנאמר (יחזקאל כז) ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו".

אם כן, ישנו כאן תהליך של שעבוד המתחיל עם ירידה רוחנית לאחר פטירתו של יעקב אבינו, הליכה אחר פיתויי העיניים והלב, עד שמביא הדבר לשעבוד הגשמי על ידי הגויים לאחר פטירת בניו של יעקב, וכדברי האמרה המפורסמת (מיוחס לגאון ר' חיים מוולוז'ין זצוק"ל) "או שהיהודי עושה קידוש או שהגוי עושה הבדלה..." אם היהודי נוהג כיהודי ומקדש את עצמו מה טוב, ואם מנסה להתקרב לגויים ולחיות כמותם הגוי יעשה את ההבדלה- יאמר ליהודי יהודי אתה, הסתלק מעימדי...

"כי היא תחילת העבירה, שהעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין" (טור אור"ח א). הרצון ליהנות מכל תענוגות החיים ולהיות כמו האחרים (וכמובן בכשרות מהודרת)  מתחיל כסטייה קטנה בלבד מהמנהגים המקובלים ומחיי צניעות וענווה, אך אחרית דבר מי ישורנו. האם אין זה תהליך המתרחש ממש לנגד עינינו בציבור החרדי? טיולים תכופים לחו"ל, מותגי צריכה נחשקים, אירועים נוצצים וראוותניים וכדומה לזה. על המחנכים יראי ה' לתת את הדעת על כך, להשתדל ולחנך את תלמידיהם שלא להתפעל מחיי הזוהר של אחרים אלא לשאוף לחיים מלאי תוכן יהודי וענווה שכן באלה חפץ ה'- מה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה הענווה עקב לסולייתה- עקב ענוה יראת ה'...

המלחמה שלא הייתה...

לימדונו חז"ל כי יעקב אבינו הכין עצמו לפגישה עם עשו לדורון לתפילה ולמלחמה. כיצד מתכוננים למלחמה עם האויב שעומד להגיע עם שחר וארבע מאות לוחמים מאומנים עמו, בעוד שעם יעקב נמצאים רק נשים וילדים קטנים, עבדים רועי צאן שאינם אנשי מלחמה? מן הסתם שצריך למצוא מקום נוח להגנה (כמו שפת נחל יבק עליו חנו) ולהתפרש עם הלוחמים בעמדות הגנה, והחשוב מכל- להגן על המשפחה הנשים והילדים ולשימם מאחור כדי למעט את הסכנה שבפגיעתם. יעקב אבינו התכונן למלחמה ומן הסתם נהג כך כדרך הלוחמים. אולם מה רואים בהמשך? "ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבור את מעבר יבק".  יעקב אבינו קם באמצע הלילה, משאיר את כל אנשיו מאחור עם כל סידורי ההגנה, חוצה את הנחל בהיחבא עם נשותיו וילדיו וכמה בהמות לרכיבה ומתקדם להיכן? היישר לכיוונו של האויב המתקרב! הזו הכנה למלחמה? לחשוף עצמו והיקר לו מכל, בני משפחתו, לאויב החמוש המתקרב במטרה להילחם עמו? אכן פליאה גדולה.

וייתכן לומר כי יעקב אבינו לאחר שעשה את ההשתדלות וההכנה למלחמה הרגיש כי אין זאת הדרך הנכונה, כדברי חז"ל "ותעבור המנחה על פניו- אף הוא שרוי בכעס שהיה צריך לכל זה (ב"ר(". כל חייו הלך בדרך התמימות והבטחון בקב"ה, וגם עתה החליט לעזוב את ההשתדלות שעשה ולבא אל עשו כמי שפוגש את אחיו היחיד לאחר שלשים וארבע שנים שלא נפגשו, כמי שאינו מצפה לבעיות. לא מתוך התעלמות מהמציאות אלא מתוך הבנה שהדרך היחידה להינצל מהסכנה היא על ידי אמונה בהבטחת ה' "ושמרתיך בכל אשר תלך- לפי שהיה ירא מעשו ומלבן (רש"י)". כשם שהצילו הקב"ה מלבן כך יצילו מעשו.

ואכן כאשר בוחר יעקב אבינו לפעול כך, הוא פוגש בלילה את שרו של עשו ומכניעו, ופגישתו עם עשו הופכת להיות כפגישה בין אחים אוהבים: "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו..." כשעשו רואה את יעקב ללא כל הגנה ושמירה, עם נשותיו וילדיו, ומשתחווה לו שבע פעמים- "אר'ש בן יוחאי הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו (ב"ר(". מאידך, אם היה יעקב נשאר במחנה והיו עשו וחייליו מגיעים למחנה הפרוש למלחמה, היו נלחמים כמו שהתכוננו במשך שנים רבות,  מלחמה קשה שתוצאותיה מי יידעם, וכדברי רבקה "למה אשכל שניכם יום אחד".

ומעניין לעניין באותו עניין- במדרש תנחומא (תולדות ה):"אדריאנוס אמר לרבי יהושע גדולה הכבשה העומדת בין שבעים זאבים, אמר ליה גדול הוא הרועה שמצילה ושומרה ושוברן לפניה". אם נדמה לעצמנו את הכבשה הקטנה העומדת במרכז וסביבה מעגל של שבעים זאבים חושפי שיניים, נשאל את עצמנו הלא כל אחד מהזאבים עומד במקומו וכולם קרובים מרחק שווה מהכבשה ומה מונע מהם להתנפל עליה? אלא כל זאב חושש שאם יתקרב ראשון לכבשה יתנפלו עליו שאר הזאבים ויהרגוהו שכן הכבשה הקטנה אינה מספקת להשביע את רעבונם של כולם. כך יוצא שאף זאב אינו עושה את הצעד הראשון, כולם עומדים במקומם והכבשה צועקת לרועה שבא ומצילה. אולם אם הכבשה תנסה להימלט, או תחשוב שהיא יכולה להילחם עמם ותעשה צעד אחד לכיוון הזאבים, הרי שהזאב אליו תתקרב יהיה הראשון שיזנק עליה ואחריו כל חבריו. הסיכוי היחיד של הכבשה הוא לעמוד במקומה ולצעוק לישועתו של הרועה. כך יעקב אבינו יודע שהדרך היחידה היא- אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי...

ולהבדיל גם בחינוך, אם המורה ביום הראשון שנכנס לכיתה יתחיל מיד ללמד ולא יתחיל עם הפחדות ואיומים, עשה ולא תעשה, שכר ועונש, הרי שהוא משדר לתלמידים שאינו מצפה לבעיות ואצלו לומדים. אבל אם יתחיל באזהרות ועונשים, אות הוא שהוא מוכן למלחמה ובוודאי יקבל אותה, בגדר נבואה המגשימה את עצמה...

כי מכבדי אכבד

 נוהגים ישראל לקרוא בכל יום מתחילת חודש ניסן מפרשת נשא, את קרבנות נשיאי השבטים שהביאו לחנוכת המשכן באותו יום. התורה מתארת בפרטי פרטים את קרבנות הנשיאים שהקריבו לחנוכת המזבח כאשר כל נשיא ונשיא הקריב בדיוק את אותו הקרבן שהקריבו הנשיאים האחרים: "וקרבנו קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה, מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקודש שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה. כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת. פר אחד בן בקר איל אחד כבש אחד בן שנתו לעולה. שעיר עיזים אחד לחטאת. ולזבח השלמים בקר שנים אילים חמישה, עתודים חמישה כבשים בני שנה חמישה". כך חוזרת התורה ומפרטת את קרבנו הזהה של כל נשיא ונשיא, עד שנעשתה פרשת נשא הפרשה הארוכה ביותר בתורה. מדוע חוזרת התורה שוב ושוב על אותו הקרבן ואינה מסתפקת באמירה כוללת לכולם כמו למשל "וכן הקריבו כל הנשיאים"? זאת ועוד, בסוף קרבנות הנשיאים מסכמת התורה את כל הקרבנות יחד כמה הביאו וכמה הקריבו, כאשר זהו חשבון פשוט שכל אחד יכול לעשותו בעצמו? ידוע שהתורה מדייקת מאד בדבריה והלכות רבות נלמדות בה ממילה אחת, מאות אחת, מדיוק והיקש, ומדוע ראתה התורה צורך להרחיב כל כך בפרשת קרבנות הנשיאים שהיו קרבנות לשעתם בלבד?

 בהקדמת הדברים יש לשאול, האם במקרה הקריבו כולם את אותם הקרבנות בדיוק או שמא נדברו ביניהם? רש"י מפרש בקרבנו של נשיא שבט יששכר נתנאל בן צוער: "הקריב את קרבנו... אמר רבי פנחס בן יאיר נתנאל בן צוער השיאן עצה זו", אם כן היו הדברים מתוך הסכמה בין כל נשיאי השבטים. יש להתבונן על כך, כי דבר זה שכל נשיאי השבטים יסכימו להביא אותו קרבן נדבה בדיוק, אינו כדרך טבעם של אנשים עשירים ונדבנים. בדרך כלל הנדיב חפץ להתכבד במתנתו ולכן לא יתנדב כמו הנדיב שקדם לו אלא יוסיף על המתנה, כדי שתהא מתנתו ניכרת ובולטת ותביא לו כבוד רב יותר, שאם יתרום הנדיב כפי מי שקדם לו אין בכך כבוד עבורו ולא תיחשב מתנתו כמתנה מיוחדת. אולם נשיאי השבטים הבינו שאם יוסיף כל אחד על חברו שקדם לו אולי יהיה לו בכך כבוד ליומו, לו ולבני שבטו, אך כלפי כלל ישראל יגרום הדבר למחלוקת וקפידא בין השבטים, כל שבט יאמר שלי נאה משלך, וכבוד שמיים מה יהיה עליו?

 לכן נראה לומר שמתוך מחשבה זאת החליטו כולם להביא את אותו הקרבן בדיוק. בכך מיעטו בכבוד עצמם אך הרבו מאד בכבוד שמיים. אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו רבה י"ג)- "כל הממעט כבוד עצמו ומרבה כבוד שמיים, כבוד שמיים מתרבה וכבודו מתרבה עימו, אבל כל הממעט כבוד שמיים ומרבה כבוד עצמו, כבוד שמיים במקומו עומד וכבודו שלו מתמעט". וכעין זה אמרו- כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח מפניו וכל הבורח מפני הכבוד הכבוד רודף אחריו.

 אם כן הנשיאים שמעטו כבודם למען כבוד שמיים, הגדילה התורה את כבודם מאד ורשמה את קרבנו של כל אחד ואחד בפרוטרוט, וכן חזרה וכללה לדורות את קרבנות כולם יחד. כבוד זה נשאר לנשיאים לכל הדורות, ולא עוד אלא שאנו קוראים ברבים את קרבנותיהם שלש פעמים בשנה- בפרשת נשא, בחנוכה ולפני פסח. הוא שנאמר "כי מכבדי אכבד".

זה שאינו יודע לשאול

בהגדה של פסח: "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה- אחד חכם אחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. חכם מה הוא אומר…. רשע מה הוא אומר- מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו. תם מה הוא אומר… ושאינו יודע לשאול את פתח לו שנאמר והגדת לבנך....."

דברי בעל ההגדה יסודתם במצוות סיפור יציאת מצרים לבנים שכתובה בארבעה מקומות בתורה. בשלשה מהם נאמר "והיה כי ישאלך בנך" ורק באחד מהם לא נזכרת שאלת הבן אלא תשובת האב בלבד (שמות י"ג ח')- "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". שלשת המקומות בהם שואל הבן הם כנגד הבן החכם הרשע והתם, אך הרביעי בו ישנה אמירה ללא שאלה הוא כנגד הבן שאינו יודע לשאול. אולם ראה זה פלא, הפסוק שמדבר על סיפור יציאת מצרים לבן שאינו יודע לשאול "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" הוא אותו פסוק שמביא בעל ההגדה כתשובה לבן הרשע דווקא וכפירוש רש"י: "רמז תשובה לבן רשע לומר עשה ה' לי ולא לך, שאילו היית שם לא היית כדאי להיגאל". מדוע לפי סדר הפסוקים זוהי האמירה לבן שאינו יודע לשאול בעוד שלפי ההגדה זוהי התשובה לבן הרשע?

זאת ועוד, בלשון ההגדה התשובה לבן הרשע נאמרת כאילו מדברים עם מישהו אחר ולא עם הרשע עצמו, שהרי אומרים: בעבור זה עשה ה' לי- לי ולא לו (אין  אומרים לי ולא לך), שאילו היה שם לא היה נגאל (אין אומרים 'לא היית נגאל'). עם מי אנחנו מדברים כאן?

ויש להקשות עוד, כי על המאמר (אבות ב' י"ד) "ודע מה שתשיב לאפיקורוס" אמר רבי יוחנן (סנהדרין ל"ח): "לא שנו אלא אפיקורוס עובד כוכבים אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי" ובפירוש רבנו בחיי על פרקי אבות-  "כלומר שיחזק דבריו ויעמידם ויוסיף לבזות, לפי שאין לו תקנה ולכן אין ראוי להשיב לו". דווקא לאפיקורוס גוי שמחפש לדעת את האמת אפשר להשיב אך לאפיקורוס יהודי שיודע מהי יהדות וכופר בה אין להשיב, שכן הוא רק מחפש להצדיק את מעשיו החוטאים וכל שכן שירשיע יותר אם תנסה לשכנעו בדרך שכלית. אם כן למה בכלל עונים בהגדה לרשע?

תירץ המגיד מדובנא על פי משל: כבאים באו לכבות שריפה בבית בוער אבל התחילו להתיז קודם מים על הבתים מסביב. לתמיהת אנשי המקום הסבירו הכבאים שהבית עצמו בוער כולו וסיכוי קלוש להצילו, אבל יש למנוע שהאש לא תתפשט לבתים מסביב אותם אפשר עדיין להציל... כמו כן כאן, כששומעים מהרשע דברי כפירה ולעג צריך תחילה לתת תשובה לשאר השומעים כדי שלא יושפעו מדבריו... התשובה ללגלוגו של הרשע אינה בכדי לשכנעו אלא מיועדת לאוזניו של הבן שאינו יודע לשאול, זה ששומע את דברי הרשע ועלול לחשוב שאולי הוא חלילה צודק... בתשובה לרשע לא מדברים אליו אלא עליו- מדברים על הרשע לבן שאינו יודע לשאול כדי שלא יושפע מדבריו הרעים, לכן תשובתו של הרשע כתובה אצל הבן הזה דווקא.

כהורים וכמחנכים אנו מכירים את הילדים השקטים שבקושי נשמעים אך קולטים ומקשיבים היטב לכל הסובב אותם כמאמר הפתגם- לפכים קטנים יש אוזניים גדולות.  קשה לדעת מהן המחשבות שבליבם לכן עלינו לדאוג לכך שישמעו דברים של אמונה והשקפה אמתית, לעקוב בתשומת לב רבה אחר מעשיהם ולהיות בטוחים כי לבם שלם עם התורה ועם האמונה.

קירוב הרחוקים

בתחילת פרשת ויקרא העוסקת בדיני הקרבנות בבית המקדש, נקראים עם ישראל בתואר "אדם": "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב קרבן מכם". האור החיים הקדוש מסביר כי תואר אדם פונה אל החשובים והנעלים שבבני ישראל הנדרשים להקריב קרבן, מלשון התקרבות: "עוד ירמוז לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה' ולזה יקרא קרבן לה', כי על ידי חטא האדם ייפרד הדביקות של ישראל עם אביהם שבשמים דכתיב ואתם הדבקים בה' ויהיו נבדלים ומרוחקים מהשכינה, והאדון ברוך הוא יקפיד כביכול על הדבר ויתאווה לקרב אותם אליו". בהמשך מציין את השכר הגדול לעוסקים בקירוב הרחוקים: "וציוה להוכיח לכל הרחוק ולקרב ליבו, גם העניש למעלים עין מהדבר. וזה לך האות אשר ציוה ה' להתחיל ממקודשיו (בזמן החורבן נענשו קודם הצדיקים שלא הוכיחו לחוטאים) ולהגדיל שכר המזכה, כמאמר התנא כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו כי ישמרנו ה' משיגיונות, והם הדברים הנאמרים כאן."

עוד מוסיף האור החיים ומסביר, כי העוסק בקירוב שומרים עליו מן השמים שלא יחטא: "אדם, דקדק לומר אדם לשון חשיבות כאמור בזוהר, כי יקריב, ואת מי יקריב? פירש הכתוב ואמר מכם, מן הפחותים שישנם בכם אשר פשעו בה' ויאמרו לאל סור ממנו ונתרחקו מדביקותו יתברך. את זה יקריב ולזה יקרא קרבן לה', כי יקריב נצר מטעיו קודש לשרשו. ואדם כזה אין צריך להביא לא נדר ולא נדבה, גם אין מציאות להביא לא חטאת ולא אשם, על דרך אמרם ז"ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ואם אין שוגג אין קרבן".

דבריו הנפלאים של האור החיים הקדוש על מעלת קירוב הרחוקים מעוררים בלב כל יהודי אשר נגעה יראת ה' בלבבו את הרצון לפעול ולקרב אך מיד שואל את עצמו, מי אני ומה חיי לעסוק במלאכת הקירוב? הלא יש רבנים ורבניות המתמחים בזה, ארגונים גדולים שזה עיסוקם ותכליתם, הם יודעים כיצד לקרב את הלבבות בדרשות וסמינרים למיניהם, אבל לי אין כל מושג איך לעשות זאת. הלא כן? ובכן, לא. האמת היא שלכל אחד מאיתנו יש הזדמנות לעסוק בקירוב רחוקים, אם לא במעגלים הרחוקים אזי לפחות במעגלים הקרובים, עם האנשים עימם אנו באים במגע יום יום, במשפחה בקהילה ובעבודה. הדוגמא האישית שאנו נותנים במעשינו בדקדוק המצוות וקיומן, התנהגות בדרך ארץ ובכבוד לזולתנו, הקשר שאנו שומרים עם בני משפחה רחוקים בדרך של קשר אנושי פשוט ולא מתנשא, הן כולן פעולות אדירות של קירוב רחוקים.

ואם בתחום החינוך עסקינן, יש לנו כהורים הזדמנות עצומה לקרב רחוקים במוסדות החינוך בהם מתחנכים ילדינו. מנהלים רבים נדחקים על ידי הורים בעלי השפעה להימנע מלקבל לבית הספר ילדים שבאים ממשפחות מתחזקות ומתקרבות, גם כאשר המנהל והצוות החינוכי מבינים שהילד או הילדה הם כלי קיבול וקבלתם למוסד תעלה את כל המשפחה על דרך המלך, בלי לפגוע כמובן בחינוכם של התלמידים האחרים. התופעה המחודשת של "מוסדות לבני אברכים בלבד" וכדומה לזה, היא תופעה חדשה בעם ישראל.  שמעתי ממרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל ולהבדיל בין החיים לחיים מהרב הראשי לשעבר הרב שלמה עמאר שליט"א, שלמוסדות כאלה לא היו מקבלים אותם כי אבותיהם לא היו אברכים, כשם שאביו של רבי עקיבא לא היה אברך. להורים המחזקים את ידי המנהלים לקבל גם ילדים ממשפחות מתחזקות טובות, למרות כל הקשיים, יש בוודאי שכר גדול מאד של קירוב רחוקים.  

כל המוסיף מוסיפין לו

בפרשת פקודי מפרטת התורה את החומרים שנאספו לבניית המשכן ומה נעשה בהם. יש לשאול, הרי מי שהיה ממונה על גביית הכספים והשימוש שנעשה בהם היה משה רבנו עליו השלום עליו העיד הקב"ה "בכל ביתי נאמן הוא", ומדוע היה צורך לתת דין וחשבון על כל דבר ודבר? בוודאי משה רבנו לא מעל חלילה במאומה ומי הוא זה שיחשוד בו? על כך משיב המדרש (שמות רבה פרשה נ"א): "איש אמונות זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן… שנו רבותינו מי שהיה נכנס לתרום את הלשכה לא היה נכנס לא בפרגוד חפות ולא באנפליא (מיני מלבושים) שאם יעשיר יאמרו מתרומת הלשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום שנאמר (במדבר לב) והייתם נקיים מה' ומישראל…"

מוסיף המדרש ואומר כי נשתכח ממשה רבנו מה עשה עם מקצת משקלי הכסף עד שחשש שמא עתה יחשדו בו (שמות פרק ל"ח): "אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה… ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים עשה ווים לעמודים וצפה ראשיהם וחישק אותם". כך הם דברי המדרש שם: "…אלא משנגמרה מלאכת המשכן אמר להם בואו ואני עושה לפניכם חשבון. אמר להם משה אלה פקודי המשכן, כך וכך יצא על המשכן. עד שהוא יושב ומחשב שכח באלף ושבע מאות וחמישה ושבעים שקל מה שעשה ווים לעמודים. התחיל יושב ומתמיה, אמר עכשיו ישראל מוצאין ידיהם לאמור משה נטלן. מה עשה? האיר הקב"ה עיניו וראה אותם עשויים ווים לעמודים. אותה שעה נתפייסו כל ישראל על מלאכת המשכן. מי גרם לו? על ידי שישב ופייסן, הוי ואלה פקודי המשכן… ולמה אמר להם משה בואו ונעסוק במשכן ונחשב לפניכם? אלא ששמע משה ליצני ישראל מדברים מאחריו… אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהיה עשיר? כששמע משה כך אמר להם משה חייכם, נגמר המשכן, אתן לכם חשבון".

ממשה רבנו נלמד כי החיוב על העוסק בצרכי ציבור לתת דין וחשבון לציבור, להוכיח לכולם כי עשה את חובתו ביושר ובשלמות, הוא חיוב גמור, שאינו נעלם גם אם אותם שעלולים לבקרו הם חלילה רק ליצני הדור. כאשר עוסקים עם הציבור יש זכות לציבור לדעת מה נעשה עם כספו ובפרט עם אותו כסף שהיה נדרש לתת מתורת חיוב ולא מתורת תרומה, כמו מחצית השקל שנאסף מכל עם ישראל "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל". על מנהלי מוסדות החינוך שהם משרתי ציבור, מוטלת החובה להסביר להורים למה משמש הכסף ששילמו למערכת החינוך בה מתחנכים ילדיהם, אך גם על ההורים חיוב גמור להקפיד ולשלם את שכר הלימוד הנדרש מהם. תשלום זה יש בכוחו להביא לסייעתא דשמיא גדולה בחינוך הילדים, כמו שאמר פעם הרבי מקלויזנבורג זצ"ל למי שביקשו ממנו ברכה להצלחת חינוכם של הבנים והבנות.

ויש בנותן טעם להביא את דברי קדשו של האדמו"ר מצאנז בעל "שפע חיים" בעניין זה: "...וכפי שכבר אמרנו כי מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה עד ראש השנה אבל אינם כוללים את הוצאות בניו לתלמוד תורה (ביצה ט"ז ע"א) שזה חשבון נפרד. והשי"ת הזן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כינים הוא ישלם שכרו מושלם. וכאשר ישים את החינוך בראש מעייניו ודאגותיו וידע כי ראשון הוא לכם לכל צרכיכם קודם להוצאות אחרות וידע נאמנה כי ה' יזמין לו פרנסתו וכמו שכתוב "לוו עלי ואני פורע" ישולם לו שכרו מושלם מן השמים. שכר לימוד יש לשלם כנדרש כסף מלא, וקבלה בידי מצדיקים שהורים המשלמים שכר לימוד מלא בעיתו ובזמנו ואינם מעכבים התשלום זוכים לברכה מיוחדת אצל ילדיהם. וכשרואים יהודים פשוטים ואפילו בורים וריקים המקלים בתורה ומצוות ובניהם מתגדלים לתלמידי חכמים ויראי שמים שאוהבים ללמוד ואינו מובן מנין שאבו כוח זה, דרכם של בני אדם לתלות במזל אך אין הדבר כן, רק יען שאת בניהם ילמדון ומסרו ההורים נפשם בעד החינוך ושילמו שכר הלימוד בעיתו ובזמנו ובכסף מלא ולכן זכו לכך..." 

על תשלום שכר הלימוד כותב המשנה ברורה בהלכות ראש חודש (סימן תי"ט): "וכתבו הפוסקים בשם מדרש פסיקתא, כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה חוץ ממה שמוציא בשבתות וימים טובים וראשי חודשים וחול המועד ומה שהתינוקות מוליכין לבית רבן, אם מוסיף מוסיפים לו ואם פוחת פוחתין לו. וכתב הבית יוסף שמה שאמר מה שהתינוקות מוליכין וכו', מדובר על שכר לימוד".

זה הכלל: כל המוסיף, מוסיפים לו.

פורשי כנפיים למעלה

בפרשת ויקהל מתארת התורה את הקמת המשכן בפועל, לאחר שבפרשות תרומה ותצווה נאמר למשה כיצד להקימו. כלי המשכן הוכנו והועמדו כל אחד במקומו ועבודת המשכן החלה קודש לפנים מקודש, מקדושת חצר המשכן דרך קדושת אוהל מועד ועד הגבוה שבכולם-  קודש הקודשים. ומה העיקר בקודש הקדשים? ארון ברית ה' בו מונחים לוחות הברית, אותם לוחות שהוריד משה בידו מהר סיני. על הארון צורת שני מלאכים הנקראים כרובים בדמות תינוק ותינוקת, ומבין שניהם יוצא דבר ה' אל  משה רבנו- "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו" (במדבר ז).

כבר הסבירו המפרשים כי הכרובים העשויים בצורת תינוק ותינוקת מסמלים את חינוך הבנים והבנות בעם ישראל. דווקא מבין שניהם יוצא דבר ה' אל משה רבנו, ללמדנו את מעלת חינוכם הטהור של ילדי ישראל: "ויהיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו, אל הכפורת היו פני הכרובים". בעניין צורת הכרובים פירש רש"י (כ"ה כ'): "פורשי כנפיים- שלא תעשה כנפיהם שוכבים, אלא פרושים וגבוהים למעלה אצל ראשיהם, שיהיו עשרה טפחים בחלל שבין הכנפיים לכפורת". מה נוכל ללמוד מפרישת כנפיהם של הכרובים למעלה מעשרה טפחים ומהאזהרה "שלא תעשה כנפיהם שוכבים" לעניין חינוך הילדים?

בכדי לענות על שאלה זאת נקדים ונאמר כי בעניין הגובה של עשרה טפחים אומרת הגמרא כי זהו רמז למרחק הרוחני שבין העולם הגשמי התחתון והעולם הרוחני העליון (סוכה דף ה' ע"א): "רבי יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה שנאמר- השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". שואלת הגמרא: "ולא ירדה שכינה למטה? והרי כתוב- וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה?" ומשיבה הגמרא: "למעלה מעשרה טפחים". יש כאן רמזים לעניינים נסתרים וגבוהים אך לענייננו נוכל בסייעתא דשמיא ללמוד הכוונה בחינוך ילדי ישראל- יש להגביה כנפיהם של התלמידים למעלה מעשרה טפחים, לא לעשותם שוכבים ונמוכים אלא פרושים אל על!

כשם שכנפי הציפור הן הנושאות אותה כלפי מעלה כך גם כנפי הרצון של האדם ובפרט ילדינו ותלמידינו. עלינו המחנכים למשכם למעלה, לרומם את נקודת התצפית שלהם על החיים וללמדם לא להסתפק במועט. מידי פעם צריכים הילדים לשמוע דברים רוחניים גבוהים אפילו למעלה מהבנתם כרגע, דברי חסידות ומוסר או מאמרים על הנהגות נשגבות מגדולי ישראל. דברים אלה מרוממים את נקודת המבט הרוחנית ונותנים שאיפה להתקדם ולהתעלות. צריך לקחת את הילדים להתברך מגדולי ישראל אפילו בהיותם עדיין קטנים, כי הנשמה היהודית היא גבוהה ומרוממת גם אם היא נמצאת עדיין בגוף קטן. התכנסות לכבודו של תלמיד חכם גדול בתורה או עשיית מצווה ברוב עם הדרת מלך במקומות קדושים ומיוחדים, משאירה רושם עמוק בנפש הילד וזורעת בלבו זרעים של שאיפה לגדלות רוחנית. שמיעת רעיון רוחני מלא הוד הנובע מתורת הסוד, התפעלות ממעשה הבריאה של הקב"ה ושירי קודש מלאי כיסופים של הנשמה באשמורת הבוקר, ממלאים את ליבם של ילדי ישראל הקדושים בשאיפות טהורות ומרוממות.

ברוחניות אין למחנך ולהורה להסתפק במועט. נציב בפני ילדינו  את דמויותיהם של גדולי ישראל וצדיקות האומה כדמויות נערצות ומרוממות שאפשר לזכות ולהיות כמותם. גם הם היו פעם ילדים קטנים עם לב טהור ושאיפות גדולות- פורשי כנפיים למעלה.